בית גרבוב – רחוב אחד-העם 21, פינת רחוב הר-סיני (לשעבר סמטת בית-הכנסת).

בשנת 1924 כאשר יעקב גרבוב רכש את המגרש מאיש העלייה הראשונה, זלמן לבונטין, התכנית להקים את בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, הייתה בגדר חלום שלא ניתן עדיין להגשימו. אבל שנה אחר-כך התגייס הברון רוטשילד לעזרת תושבי תל-אביב ותרם את הכסף הנדרש. כך קרה ש’בית גרבוב’ נבנה זמן קצר לפני שהונחה אבן הפינה לבית הכנסת, אשר הוקם במרחק של עשרות מטרים בלבד מן הבית.

יעקב גרבוב ואשתו שרה חיו עם משפחתם בארה”ב ונדדו בין תל-אביב לבין אמריקה. יעקב יזם הקמתם של שני בניינים שהיו מיועדים להשכרת דירות: את הבניין הזה ברחוב אחד-העם ובניין נוסף שקרוי על-שמו, ברחוב מונטפיורי 22. האדריכל שתכנן את המבנה הוא משה לוברניצקי, אשר אחראי למספר רב של מבנים בתל אביב של שנות ה-20, מרביתם בסגנון האקלקטי, כשהבולט מתוכם, הוא זה המשמש כיום כמלון, ברחוב מונטפיורי 36. יעקב נפטר באפריל 1932 והוריש את נכסיו לבנו מקס (מרדכי), שהצמיד לבניין שלט קרמיקה ועליו הכיתוב: “מרדכי בן יעקב גרבוב, 1925”. שלט זה הטעה רבים לחשוב שמרדכי הוא זה שבנה את הבית.

בשנים הראשונות המבנה שימש למגורי הדיירים בלבד, אבל בשנת 1932 מתחילים גם בתי עסק לפעול במקום. באפריל אותה שנה מתפרסמות מודעות בעיתונות היומית: “דבר חדש!  נעליים דווקא מתוצרת הארץ. לא היו כמותם בטיב ובנוחיות. בסלון לנעליים ורשאי, שנפתח כעת ברחוב אחד-העם 21, על-יד נחלת בנימין.” בסוף שנות ה-30 נפתח באחת הדירות משרד להלוואות קטנות ולהעברת כספים לחו”ל.

מקס גרבוב שהתגורר בברוקלין נפטר בתחילת שנות ה-40 ואשתו פאני שמיעטה להגיע לתל-אביב, מינתה את עו”ד עקיבא פרסיץ כבא כוחה לכל עניין ודבר. עקיבא הוא בנה של שושנה פרסיץ, שהייתה חברת מועצה בעיריית תל-אביב וחברת כנסת מטעם הציונים הכלליים. עו”ד פרסיץ העביר את החזקה על הבניין לבנקאים שלמה נורוק ואבא אידלזק שהתכוונו להרוס את הבית ולבנות במקומו בית משרדים חדש. בפברואר 1947 התאגדו כל דיירי הבית ושלחו לעירייה מכתב בהול: “אנחנו החתומים מטה דיירי הבית בתל אביב, רחוב אחד העם 21, נודע לנו כי בעל הבית מר גרבוב, או באי כוחו האדונים נורוק ואידלזק, עומדים לבקש רישיון להריסת הבית. בבית גרות 12 משפחות ומספר הנפשות עולה ל 52 כדלקמן: אייזיק קורמן שתי נפשות, מתתיהו וייס 4 נפשות, חיים שמש 5 נפשות, נחום ארליך 5 נפשות, משה דוד שיף 5 נפשות, משה גרשונוביץ 4 נפשות, בנימין באומן 4 נפשות. אבו גיגילו 3 נפשות, חנוך לוינסקי 6 נפשות, אמיל פרידלנדר 3 נפשות, מנחם גולדמן 8 נפשות, זיגמונד בילינג 3 נפשות. אין צורך להרבות בדברים כדי להראות שרישיון הריסה עלול להביא בעקבותיו צו פינוי, אשר ימיט שואה על דיירי הבית בזמן נורא של מצוקה בשוק הדירות.” 

במאי 1957 שוב נזעקים הדיירים. למעט חילופי משפחות בשתי דירות, כל השאר הם אותם דיירים החתומים על המכתב שנשלח 10 שנים קודם לכן: “ביום שישי בשעות אחר הצהריים הופיעו מספר אנשים לפני הבית, וביניהם פועל עם כלי עבודת הרס. הפועל התחיל להרוס את גדר הבית. אנו השכנים התנגדנו לפעולה זו. כתשובה הציגו בפנינו חוזה שכירות על החצר מאת בנק ארצי בע”מ בשדרות רוטשילד 14. לפי החוזה הסוחרים מקבלים את החצר לצורך מסחר מכוניות. קראנו לעזרת המשטרה וביקשנו את הפסקת ההריסה עד לבירור העניין. סמל המשטרה הודיע כי האנשים רשאים להרוס את הגדר ואסור לדיירים להפריע להם. בנקודה זו עלינו לציין כי המשטרה פעלה בניגוד לחוק. אין זה מתפקידה לקרוא חוזים ולהחליט על תוקפם, להפך היה על המשטרה במקרה של סכסוך לשמור על המצב הקיים. אנו דיירי הבית מתנגדים בתוקף להקמת בית מסחר ו/או גרז’ למכוניות משומשות בחצר.” המכתב השיג את מטרתו. פקח מטעם העירייה הגיע למקום ואסר על המשך העבודות.

 בשנות ה-70 הבית היה בבעלותו של יואל לוביאניקר, אחיינו של פנחס לבון, שר הביטחון בתקופת “עסק הביש”. ב-1997 החלו להתבצע עבודות שיקום ושיפוץ ב’בית גרבוב’ והוא הפך להיות משכנו של המשרד לעריכת פטנטים ‘ריינהולד, כהן ושות’ עד 2008. מאז משמש המבנה כסניף התל-אביבי של ‘בנק ירושלים’.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.