בית פוֹגלפנְג
בית פוגלפנג – רחוב גורדון 19.
מינה וברוך דוידוביץ, מוותיקי התושבים של שכונת תל-נורדאו, גרו עד תחילת שנות ה-30 ברחוב סירקין. באותה תקופה רכשו את המגרש השני ממזרח לצומת הרחובות גורדון ובן-יהודה, בחלקה הצפוני של השכונה. הם בנו לעצמם בית משפחתי בן קומה אחת. אלא שבאותן שנים ביססו הנאצים את שלטונם הגזעני בגרמניה. אלו היו ימיה של העליה החמישית, כאשר רבבות עולים, בעיקר מגרמניה ומפולין, הגיעו ארצה ויצרו ביקוש גדול לקרקע ולשטחי דיור. מרבית הבתים בתל-אביב, שהיו בני קומה אחת, נהרסו באותן שנים ופינו את מקומם לבניינים בני שלוש קומות. חלק מהתושבים הוותיקים יותר, לא עמדו בפיתוי מול הכסף הגדול שהגיע מגרמניה ומכרו את בתיהם במחירים גבוהים לאין שיעור, מכפי שרכשו אותם אך שנים ספורות קודם לכן. כך היה המקרה של משפחת דוידוביץ. ביוני 1936 מכרו את המגרש ועליו ביתם, למשה (מוריץ) סקורניק ולשרה פוגלפנג.
לא חולפים אלא שבועיים ממועד המכירה וצמד המהנדסים מיטלמן ומילבאואר, שנשכרו על-ידי סקורניק ופוגלפנג, היו שקועים עד צוואר בעבודה על תכניות הבניין החדש. על ראובן מיטלמן, מוסיף עדות אישית בנו אלכס: “הוריי, ראובן ואירנה מיטלמן, סיימו את לימודי האדריכלות באוניברסיטת וורשה, בשנת 1933, (במחזור האחרון שיהודים הורשו לשבת באולם ההרצאות ולא ביציע.) באותם ימים אפלים, איש לא היה מעסיק אדריכל יהודי, ולכן הורי קפצו על המציאה, כאשר פגשו בחופשה בזקופנה, מיד אחרי גמר הלימודים את מר פינקלשטיין שהציע להם הצעה מפתה: לנסוע באניה לפלסטינה, ולבנות עבורם מפעל תרופות ובית מגורים. אם הם לא היו מתפתים, קרוב לודאי שהיו נכחדים יחד עם הוריהם ושאר בני המשפחה, שנשארו בפולין ונשלחו לטרבלינקה. המפעל הוא מפעל אסיה בפתח תקוה, שלימים הפך לחלק מקונצרן טבע, והבית הוא הבית ברחוב חיסין 27.”
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב גורדון, ובהם גם בית פוגלפנג.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב גורדון, ובהם גם בית פוגלפנג.
כבר ביולי 1937 מוכר משה סקורניק את חלקו בבניין לשרה פוגלפנג, שהופכת להיות בעלת הבית הבלעדית של המבנה ברחוב גורדון 19. היא עצמה גרה עם שני בניה, משה (מקס) ואשר, ברחוב בן-יהודה 176. שני הבנים עיברתו את שם משפחתם לזכרו של אביהם המנוח נתן פוגלפונג והפכו למשה ולאשר בר-נתן. אגף אחר במשפחת פוגלפונג שינה את שם משפחתו לצפורי. אשר בר-נתן נשא לאשה את אדית לבית פינקלשטיין, אחותו הגדולה של זלמן שובל, מי שהפך לימים לחבר כנסת ולשגריר ישראל בארה”ב.
אדית ואשר בר-נתן עברו לגור בדירה, בקומה השלישית של הבית ברחוב גורדון. בספטמבר 1959 ניתן להם אישור לבנות דירת גג בת שני חדרים. הדירה הייתה מיועדת להוות תוספת מגורים המחוברת בגרם מדרגות פנימי, לדירתם הקבועה. אלא שבמקום שני חדרים נבנתה דירת הגג עם שלושה חדרים. אשר בר-נתן, נציג חברת הביטוח ההולנדית ‘אמסטרדם 1790’ חשב שיוכל להפוך את אחד החדרים למשרד מבלי שייתן על-כך את הדין, אבל העירייה הגישה תביעה כנגד גברת פוגלפנג וכנגד הקבלן, בבית-המשפט העירוני, בגין חריגות בניה. במכתב ששולח עו”ד שיפטר באפריל 1960, הוא מבקש לבטל את המשפט ולקבל בדיעבד רישיון לחדר הנוסף, ונימוקיו עמו:
“הדירה הנ”ל תשמש למגורים של משפחתו של אשר בר-נתן שלפי טבע עסקיו הוא נאלץ לקבל גם לקוחות חשובים וגם את מנהלי החברה ההולנדית המבקרים פעמים מספר בשנה בביתו. הוא זקוק לחדר הנוסף למטרה הזו. הימצאם של הילדים בדירה לפי התוכנית המקורית היה מפריע לשקט בדירה או לניצול החדרים הקטנים בכל צורה. ברצוני עוד לציין שהחדר הנוסף שנבנה נמצא עדיין במרחק של ארבעה מטר מקו הבניין של חזית הבית ואי אפשר לראות את הדירה מהכביש או מהמדרכה.”
מבין הדיירים שגרו לאורך הדורות בבניין, ניתן למנות את בני משפחת קצנלנבוגן שגרו כאן כבר בסוף שנות ה-30, את חוה מגניס ואריה ריקהאוז שמיד לאחר נישואיהם עברו לאחת הדירות בבניין, את מנדל אלכסנדר ואת ולטר ורות דנציגר שהיו דיירי הבית בשנות ה-50 ואת מלי לבית הופמן ודוד גינסברג שבתם הבכורה נולדה כאן בדצמבר 1944. בשנות ה-60 חיו בקומה השלישית גם הדיירות קלרה יעקובסון וקטה יעקב. בשנות ה-70 כשהאזור כולו הפך למוקד של גלריות אמנות, נפתחה ב’בית פוגלפנג’ הגלריה ‘מ.רוס’.
בתחילת שנות ה-60 הורישה שרה פוגלפונג חלק מהמבנה לבניה, ואילו שליש מהנכס נמכר לדייר דוד גינסברג. בתקופה מאוחרת יותר פוצלה הבעלות למספר רב יותר של אנשים, ובהם גם נעמי למזה, בתם של אשר ואדית בר-נתן. על השלט שהציבה העירייה, בכניסה לבניין, נכתב בין היתר: “הבניין תוכנן בסגנון בינלאומי בצורה א-סימטרית והוא מפנה לרחוב מרפסות זיזיות אשר חובקות את הפינה הדרום-מערבית של המבנה ומדגישות את הקווים האופקיים שלו ואת התייחסותו לים. הכניסה למבנה נמצאת בדופן המערבית.”
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
