הוקָאידו

הוקאידו הוא האי הצפוני בארכיפלג של יפן. האי משתרע על-פני 77,750 קמ”ר, בין קווי הרוחב 41.5° ועד 45.5°, צפונית לקו המשווה. למרות שטחו הנרחב, הוקאידו מיושב בדלילות יחסית. גם בעיני היפנים עצמם מדובר במחוז המשמש כמעין אזור סְפר, המנותק משאר חלקי המדינה. מרבית התיירים שמגיעים לכאן, עושים זאת בחודשי הקיץ. יפן מהווה בשנים האחרונות את אחד היעדים המבוקשים באסיה. תיירים שירצו להיחשף גם אל נופיה המרהיבים של המדינה, יוכלו להצפין להוקאידו, שם יגלו חבל ארץ עם מראות טבע נפלאים.

סאפורו, עיר הבירה של הוקאידו, הינה כרך גדול ונעדר-חן, עם רובע מרכזי מתוכנן היטב, אשר רחובותיו חוצים זה את זה, שתי-וערב. העיר אירחה בשנת 1972 את אולימפיאדת החורף ושמה מוכר במערב, גם בזכות משקה הבירה המפורסם שמיוצר בה וגם בזכות פסטיבל החורף שנערך כאן, אחת לשנה. בשנת 2025 ייערך הפסטיבל בין ה-4 ועד ה-11 בפברואר. המקום המוצלח ביותר לחזות בנפלאות הפסטיבל הוא פארק אודורי.

שדה-התעופה הבינלאומי של סאפורו שוכן דרום-מזרחה ממרכז העיר. מספר טיסות מגיעות לכאן היישר מסיאול, הונג-קונג, שנחאי, הוואי ואפילו מרוסיה, אבל הקשר העיקרי לעולם הגדול, הוא דרך נמלי-התעופה של טוקיו: נריטה והנדה. זמן הטיסה, מטוקיו לסאפורו, כשעה וחצי. מהשדה העירה ניתן להגיע בכל אמצעי התחבורה, אבל הדרך המומלצת היא באמצעות רכבות ה-JR, שמחברות בין שתי הנקודות תוך 36 דקות, בעלות של 1030 ין יפני.

הנסיעה הישירה ברכבת מטוקיו לסאפורו נמשכת 11 שעות לפחות. בעתיד הקרוב אפשר יהיה לבצע את הנסיעה בזמן קצר בהרבה, באמצעות רכבת השינקנסן המהירה. עד שיושק קו הרכבות המהיר, הדרך הקרקעית היעילה להגיע מטוקיו להוקאידו היא באמצעות רכבת השינקנסן, המגיעה בתוך 4 שעות עד לעיר הדרומית ביותר באי – Hakodate. מהאקודטה ניתן להמשיך ברכבת רגילה עד לסאפורו.

המבקרים בעיר, יוכלו ליהנות משלושה מוזיאונים מעניינים: מוזיאון מבשלות השיכר באזור היגאשי-קו, המוזיאון לאמנות מודרנית וכן מוזיאון ההיסטוריה של הוקאידו. בנוסף, כדאי לסור אל ‘הכפר ההיסטורי‘, כדי לחזות בבתים בני למעלה ממאה שנה, שנאספו במקום כדי לשמר חזות של ישוב יפני מאותם ימים. רבות מדובר אודות הצורך ויכולת החיקוי של היפנים, על ההתרפסות מול המערב מחד ועל השכלול הטכנולוגי מאידך – וכל זה מתומצת במגדל הטלוויזיה של סאפורו, חיקוי משונה של מגדל אייפל, המאפשר גם תצפית על העיר. רובע הבילויים של סאפורו נקרא סוּסוּקִינוֹ.

בהתאם למיקום הגיאוגרפי, גם האקלים של הוקאידו, קר מאוד. החורף אפלולי והארץ מכוסה שלג וקרח. גם ימי הסתיו קודרים ובאביב דרכיה של הוקאידו, מפשירות רק באופן חלקי. העונה המתאימה לביקור תיירותי, קצרה במיוחד, בעיקר למטיילים החפצים לצאת לסיורים בשמורות הצפוניות. רצוי להגיע לכאן, בין תחילת יוני ועד סוף אוגוסט, אם-כי גם מאי וספטמבר באים בחשבון.

לצורך התמצאות בסיסית, כדאי לחלק את האי לארבעה אזורים עיקריים: האזור הדרומי ביותר, מעבר למיצר צוגרו, המפריד בין האי הגדול הונשו, לבין הוקאידו, הכולל את העיר הָאקוֹדָטֶה וסביבותיה. אזור-התווך, הכולל את סאפורו ואת לבו ההררי של האי. חצי-האי, הפונה לכיוון סחלין הרוסית ומוקף בים-יפן ובמיצר לה-פרוז, הוא האזור הצפוני. ולבסוף, החלק רחב-הידיים, המתפרש מזרחה להר אסאידאקה.

עיר-הנמל האקודטה, המשמשת כשער הכניסה לאי עבור אלו המגיעים לכאן בתחבורה קרקעית, היא עיר חביבה להפליא. מדרומה של האקדוטה, מזדקרת גבעה וולקנית: הר האקדוטה. ניתן לטפס למעלה הגבעה באמצעות רכבל (בחודשי הקיץ פעיל עד שעה 22:00). זהו יעד רומנטי במיוחד בשעת השקיעה, וכן נקודת תצפית ייחודית על העיר. בסמוך לתחנת-הרכבת העירונית, מתנהל בכל בוקר שוק של פירות-ים המזמן לתיירים אפשרות לסעוד ארוחת-בוקר, בלתי כשרה בעליל.

הישוב הקטן נוֹבּוֹרִיבֶּטְצו בעיבורו של הפארק הלאומי שִיקוֹטְסו-טוֹיָה, ידוע בזכות המעיינות-החמים שלו, אשר התברכו בסגולות מרפא מוכחות, הן לסובלים מלחץ-דם גבוה והן לחולים במחלת השיגרון. בפארק עצמו, מבעבע לועו העשן של הר-הגעש אוסו, אשר התפרץ לאחרונה בשנת 2000. מן ההר נשקפים מימיו כחולי-העין של אגם טויה. במרכז האגם אי קטן, המאכסן את מוזיאון היערות (הסברים כתובים, ביפנית בלבד, אלא מה?!). בפארק שבילי הליכה מסומנים ודרכים נוחות לטיולי משפחות. שימו-לב לאתרי הספא המרובים השוכנים לחופיו של אגם שיקוטסו.

הגבעות העגלגלות, המקיפות את העיירה פוראנו, עמוסות בגולשי-סקי בימי השלג ומתכסות בפרחים צבעוניים בחודשי הקיץ. התקופה בין סוף חודש יוני לבין אמצע אוגוסט חופפת בדרך-כלל את עונת הפריחה של פרחים כמו לבנדר, חמניות, פרגים ופרחי צבעוני. בשל מיקומה המרכזי, קרויה פוראנו בחיבה: ‘הטבור של הוקאידו’. 

צפונה מפוראנו נמצאת אָסָהִיקוואה, העיר השניה בגודלה באי וממנה הדרך הנוחה להיכנס אל השמורה החשובה והאטרקטיבית ביותר של הוקאידו: ‘שמורת דאיסטצוזאן‘. בדרך אל השמורה ניתן לערוך חניה במתחם התיירותי Asahikawa Ramen כדי לטעום את מרק הראמן המקומי.

שבילי הליכה מתפתלים בין הרים נישאים ובהם ההר הגבוה אסאידאקה (2,290 מטר) ובין אגמים יפהפיים ואשדות מים וכן במעבה יערות אשוחים ותרזה והמטיילים בשמורה  נפעמים ונלהבים מיפי הטבע, יודו בוודאי, שמעטים המקומות עלי-אדמות שיוכלו להשתוות למקום זה. הנקודה התיירותית ביותר בתוך האתר, היא סוּנְקיו, המנקזת אליה את מרבית המבקרים. לא הרחק מהישוב חורץ ערוץ סונקיו את אדמת השמורה בדרמטיות רבה, לאורך של 24 ק”מ. הערוץ מוקף קירות מצוקיים, שגובהם עולה לעתים על 100 מ’.

בדרום האזור-המזרחי, לחופו של האוקינוס השקט, שוכנת עיר הנמל המנומנמת קושירו שמהווה בסיס יציאה מצוין לטיולים אל ארץ הביצות ספוגת המים, שעוטפת את הישוב (קושירו שיצוגן). הביצות משמשות כר-מחיה לעשרות זנים של ציפורים ולמינים יוצאי-דופן של צמחים ופרחים.

שמורה נוספת, שניתן להדביק לה אי-אלו סופרלטיבים נרגשים, שוכנת אף היא באזור המזרחי. זוהי שמורת-הטבע של אקאן – Akan, המצטיינת במספר אגמים קסומים-למראה ובמכתשים השזורים בין הפסגות הוולקניות. קוצ’ארו, הוא הגדול שבאגמי השמורה, אבל אגם מאצ’ו הוא היפה שבהם. לעתים תכופות רובץ על מי-האגם ערפל, המוסיף למקום נופך חלומי. קיים שביל הליכה נהדר, לבעלי כושר גופני בינוני פלוס, המתחיל מאתר המעיינות החמים של Akan Kohan ונמשך עד אגם אונטו. משך ההליכה: מבוקר ועד ערב.

ועוד מזרחה, מוקף במימי ים-אוחוצק, נמצא חצי האי שִׁירֵטוֹקו ובו מפלי-המים החמים Kamuiwakka, המושכים אליהם רבבות מטיילים, בחודשים יולי ואוגוסט. יערות שירטוקו, מהווים בית, לדובים החומים. המיפגש עם שועלים אדומי פרווה ועם להקות סנאים הוא עניין שבשיגרה באזור זה.

הנקודה הצפונית ביותר של הוקאידו נקראת ווּקַָנאי. יש משהו מפתה בנסיעה אל היעד הזה, בעיקר כאשר מביטים במפה ומבחינים עד כמה ווקנאי קרובה לרוסיה, אבל בפועל רצוי להקדיש את מרבית זמן השהות בהוקאידו, לשמורות שהוזכרו כאן למעלה.