קולנוע פריז
קולנוע פריז – רחוב הירקון 106.
רק בשנת 1968 החלה הטלוויזיה הישראלית לשדר שידורים ראשוניים מספר פעמים בשבוע. עד אז הישראלים בילו את שעות הערב בבית, בהאזנה לרדיו, בקריאת ספר, או במפגש חברים. רבים מתושבי תל-אביב ישבו על מרפסות הבתים ושוחחו עם בני המשפחה ועם השכנים, בעיקר בחודשי השנה החמים, ורבים יצאו לבלות בבתי הקולנוע. בסוף שנות ה-50 הביקוש לסרטים היה גדול עד כדי כך, שבתי הקולנוע היו מלאים עד אפס מקום, כמעט בכל אחד מימי השבוע. בתוך שלוש שנים הוקמו בעיר שבעה בתי קולנוע חדשים, כדי לענות על הביקוש הגואה. אחד מהם היה ‘קולנוע פריז’ שנפתח בשנת 1957 תחת השם ‘קולנוע כנרת’. כעבור שנה הבעלות על המקום התחלפה, ואז גם נקבע השם המוכר: ‘קולנוע פריז’.
תולדותיו של המבנה בו שכן הקולנוע, תחילתם כבר בשנת 1925, כאשר האדון ישראל פרידמן קיבל רישיון לבנות בית על המגרש העומד בצפונה של שכונת תל-נורדאו. מדובר בבית חסר כל עניין. בשנת 1946 הוגשה בקשה ראשונה להקמת קולנוע במקום על-ידי חברת ‘האחים מטלון’: “אני החתום מטה רוצה לבנות קולנוע קטן שיכיל 400 עד 500 מקומות על מגרש מספר 168 בשכונת תל נורדאו, ברחוב הירקון, פינת רחוב פרישמן. האזור הנדון הוא אזור דירות – מותר לבנות קולנוע על המגרש. הנני מבקש למסור לי את כל הדרישות בקשר עם בניין הקולנוע.” אלא שהבקשה נדחתה.
בתחילת שנות ה-50 נהרס הבית הישן ונבנה במקומו בניין בן ארבע קומות. תחילה הייתה כוונה להשתמש בו כבית מלון, אבל תוך כדי בניה, ייעודו שונה למגורים. בשנת 1954 שוב עולה רעיון הקולנוע על-ידי החברה המחזיקה בנכס: “אנו מבקשים לאפשר לנו לסדר קולנוע לילדים שבו יוצגו סרטים חינוכיים, או סרטי טבע לתלמידי בתי הספר. הקולנוע יכיל בערך 190 מקומות ישיבה ויופעל על ידי מכונות של 16 מ”מ, במחירים עממיים. אנו חושבים כי מפעל כזה יוסיף לתפארת עירנו, במובן התרבותי.” גם בקשה זאת נדחית.
בדצמבר 1956 מתקבל סופסוף הרישיון המיוחל להקים בקומת המרתף אולם קולנוע ובו 200 מקומות ישיבה וצמוד אליו מזנון. בנובמבר 1957 מוקרן הסרט הראשון ‘אהביני או עזביני’ עם דוריס דיי. הסרטים ב’כנרת’ מוקרנים ללא הפסק. בימי חול: בשעות 10:00, 12:00, 14:00, 16:00, 19:15, 21:15, ובמוצ”ש שלוש הצגות.
ביוני 1958 הקולנוע פועל כבר תחת השם ‘פריז’. תחילה, לפני שהפך מוקד עליה לרגל עבור שוחרי סרטי האיכות, היה ל’פריז’ קו שונה: “קולנוע פריז, רחוב הירקון 106, מול מלון דן. החל מיום שישי בשעה 10:00, בריג’יט ברדו בסרט ‘בסערת התשוקה’. האולם מקורר ומאוורר. רק למבוגרים.” ברבות השנים החלו להקרין במקום סרטים אמנותיים של במאים כמו ברגמן וגודאר. בסוף שנות ה-60 ניתנה במה לחנוך לוין באולם של ‘פריז’ כדי שיציג את ההצגה הסאטירית ‘קטשופ’.
את השינוי המשמעותי שהפך את ‘פריז’ למוסד תרבותי, ביצעו בעליו, האחים משה ודני גרשט, כשהביאו ארצה בסוף שנות ה-70 עותק של הסרט ‘מופע הקולנוע של רוקי’. בראיון לעיתונאית נירית אנדרמן מעיתון ‘הארץ’ (אפריל 2010) סיפר משה גרשט: “ראיתי הקרנה של ‘רוקי’ באנגליה, ורציתי להטמיע את זה אצלנו, אז שיכנעתי את המפיצים להביא את הסרט, דאגתי שלהקרנות יבואו אנשים שראו את הסרט בחו”ל ומכירים אותו, ולא מנענו מהקהל לעשות את ההתפרעות הזאת בקולנוע. אני זוכר שבהתחלה אנשים היו יוצאים מהאולם ונוזפים בסדרנים איך זה שהם מרשים לאנשים להתפרע ככה, אבל מהר מאוד זה יצר גל שסחף את כולם. בתחילה הוצג הסרט בבית הקולנוע בהקרנות סדירות, במשך כ-40 שבועות, ולאחר מכן, במשך יותר מארבע שנים, בהקרנות מיוחדות – בעיקר בחצות ובשתיים בלילה. מספר הצופים היה פנומנלי, אפילו יחסית לסרטים שנחשבו מצליחים באותה תקופה. הקהל חזר להקרנות שוב ושוב, ובתל אביב מי שלא היה ב’מופע הקולנוע של רוקי’ לא נחשב. מהר מאוד הסרט נהפך לקאלט, וכבר בשבוע השני הקהל התחיל לבוא מחופש, העתיק אופנה אנגלית, ואנשים הביאו אתם לקולנוע אורז ומים”.
רעיון סרטי הפולחן הפך מזוהה עם המקום. זכורים במיוחד סרטי ‘מונטי פייטון’ וכמובן הסרט ‘מציצים’ שהוקרן ב’פריז’ אינספור פעמים לעיניו של קהל אוהד, המצטט בעל-פה את משפטי המפתח (“זה ילד זה?” “בוקר טוב אדון גוטה!”). מבקר הקולנוע מאיר שניצר כתב במאמר בעיתון ‘חדשות’ בפברואר 1987: “קולנוע פריז התל-אביבי, ראשון הארט-סינמה בישראל, שממשיך לסחוב בעליות הקשות של הקולנוע האיכותי.” אבל בסופו של דבר, למורת רוחם של רבים, הקולנוע נסגר בשנת 1992 והמבנה כולו נרכש על-ידי אנשי נדל”ן, או כפי שכתב יהלי סובול בשירו ‘הקונפורמיסט’: “סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט, שהבניין מעליו יהיה יותר יציב.”
הצילומים של בית הקולנוע מתוך אתר האינטנרנט nostal.co.il
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
