בית חרושת לודז'יה

בית החרושת הישן של לודז’יה” נמצא ברחוב נחמני 43.

זהו בית לבנים אדומות שנראה כאילו נלקח מתוך פרוור של עיר פולנית מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, ועל-כן הוא חריג כל-כך בנוף האורבאני של תל-אביב. המבנה מוכר גם בכינוי: “הבית האדום” (לא לבלבל עם “הבית האדום” הנוסף של תל-אביב, שעמד עד שנות ה-70 ברחוב הירקון ושימש בין היתר, כסניף של תנועת גורדוניה).

בית החרושת לטקסטיל ‘לודז’יה’, שהיה במשך עשרות שנים יצרן מרכזי של גרביים וגופיות לתושבי הארץ, הוקם בשנת 1924 על-ידי מספר משפחות שעלו ארצה מהעיר לודז’ בפולין. זו הסיבה שהעניקו למפעל שהקימו את השם ‘לודז’יה’. לודז’ הייתה באותן שנים אחד ממרכזי הטקסטיל החשובים בעולם. כשליש מתוך חצי מיליון תושבי העיר היו יהודים. היהודים הם גם אלו שהחזיקו בבעלותם את מפעלי הטקסטיל הבולטים של לודז’. 

בתוך הקהילה היהודית הגדולה היה רוב לזרם האורתודוקסי של אגודת ישראל, אבל רבים מתושבי העיר המשכילים נדבקו ברוח הרעננה של הציונות הסוציאליסטית והצטרפו לתנועות הציוניות שקמו בעיר. כך גם החברים שהקימו את ‘לודז’יה’, שהיו כולם אנשי מקצוע בתחום הטקסטיל. הם הושפעו מהלך הרוח שנשב מן הקונגרסים הציוניים ומפעילותם של מנהיגים מקומיים. לבסוף, התאגדו והחליטו לעשות מעשה ולעלות ארצה. מבין המנהיגים המקומיים ראוי לציון מיוחד המשורר יצחק קצנלסון (שרחוב קטן מדי על שמו מצוי ליד גן דובנוב). קצנלסון ניהל ברוחו המופתית בית ספר עברי עם אוריינטציה ציונית מובהקת.

אלא שעד מהרה נתקלו העולים מפולין בקשיים כלכליים גדולים, עד כדי כך ששנה אחת בלבד לאחר שהקימו את בית החרושת, נאלצו למכור אותו לתעשיין המפורסם אריה שנקר, שהפך את ‘לודז’יה’ לעסק מוצלח. מבין החברים שהקימו את המפעל בלט בנימין גוטר. שרה ובנימין גוטר בחרו להקים את ביתם ברחוב אחד-העם, במרחק של 350 מטר בלבד ממפעל הטקסטיל של לודז’יה. 

יותר משהמפעל ששכן באזור מבודד היה בתוך תל-אביב, תל-אביב שהתרחבה באותם ימים בקצב מוגבר, היא זאת שהתפשטה לכיוונו של המפעל, עד שזה הוקף בבתי מגורים והפך לחלק מהעיר. כך כתוב בעיתון “דואר היום” מה-17 באוגוסט 1933, תחת הכותרת “תל-אביב המתרחבת”: “ביום ג’ בשעה ארבע אחה”צ נערכה חגיגת הנחת אבן היסוד למספר דירות פרטיות ברחוב נחמני, מאחורי בית החרושת לודז’יה, במקום שהיה פרדס. ראש עירית ת”א ה’ דיזנגוף הניח את אבן הפינה לראשונה, לצליל התזמורת של מכבי-האש.”

ככל שנוספו בתים חדשים לשכונה, כך הפך ‘בית לודז’יה’ למיטרד עבור השכנים. שנקר החליט אם כך – בשנת 1935 – להעביר את בית החרושת לחולון. לאחר שסולקו המכונות והפועלים עזבו את המקום, עבר “הבית האדום” מיד ליד. במהלך השנים הוא שימש כבית כנסת, כמשכן לאומנים, וכן כבית לדרי הרחוב, אבל הוא בעיקר הפך לבית רפאים שהצית את דימיונם של ילדי תל-אביב. בנימין תמוז כותב (מתוך “חולות הזהב”): במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא ערוצי-הנחל הקטנים ואדמת-החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. ובהמשך הוא כותב: אך מיד עולה זכר ביתם של התאומים בלבו, ושולי החולות והבית האדום, כולם ניצבים לפניו והם אפופים מרחקים וכמיהה.

רחל גפן-גולדשטיין מוסיפה עדות אישית: בשנות השישים היה בקומה הראשונה בית אריזה של ‘ויסוצקי’, בקומה השניה בית כנסת עזרת הגברים, עם נברשות קריסטל יפהפיות, ובקומה השלישית בית חרושת לליטוש יהלומים. בחלק האחורי של הבניין היו מדרגות ברזל מפחידות שהעלו אותנו לעזרת הנשים, שהייתה מוזנחת וצבועה בלבן, ולשם הייתי מלווה את סבתי עליה השלום, בימי שישי ושבת. זוכרת את הריח העבש שהיה שם. כיום, עם השיפוצים, בוטלו המדרגות האחוריות.  בן-עמי ספקטורמן מספר: בקומה השלישית הייתה מלטשת יהלומים ושירת העובדים נשמעה בבית מגורי בנחמני 45 הצמוד לבית האדום. בחגים נשמעה התפילה מבית הכנסת בקומה השניה.

בשנת 2013 נרכש ‘בית לודז’יה’ על-ידי יזמים פרטיים ולאחר חמש שנים של עבודות שיפוץ הפך לבית מגורים, המוגדר כבניין לשימור. 

תחקיר וכתיבה: חגי להב. 

בית החרושת לודז’יה בשנת 1925. צלם: אברהם סוסקין.

בית החרושת לודז’יה בשנת 1925. צלם: אברהם סוסקין.

ניתן לשתף את המאמר