בית-ספר לנערות
בית-הספר לנערות – רחוב יחיאלי, שכונת נווה-צדק. כיום מהווה חלק מ’מרכז סוזן דלל’.
בית-הספר לבנות נפתח ביפו כבר בשנת 1893. למשכנו בנווה צדק עבר בשנת 1909. מלכתחילה מנהליו ומחנכיו של המוסד דגלו בשימוש נרחב בלשון העברית והובילו מאבק עיקש להטמעת השפה המתחדשת. לאחר מותו בשנת 1937 של יחיאל יחיאלי, המנהל המיתולוגי, נקרא בית-הספר על-שמו, ובתו הבכורה שפרה יחיאלי, מונתה להיות המנהלת במקומו. המבנה שימש כבית-ספר עד שנת 1972.
על ההיסטוריה של בית-הספר מספרת רחל דנין, מהמייסדות של ‘אחוזת בית’, בספרה של רבקה אלפר ‘קורות משפחה אחת’ (ע”מ 183): “עשר שנים נמשכה שותפות בין חברת ‘כל ישראל חברים’ וועד ‘חובבי ציון’, וכל השנים היה נטוש מאבק ביניהם על רוח בית הספר וכיוונו. לבסוף נלאו שני הצדדים מההתגוששות המתמדת וחילקו ביניהם את הרכוש: בית הספר לבנים נשאר פולו ברשות ‘כל ישראל חברים’ שכיוונה אותו לפי טעמה; ובית הספר לבנות עבר כולו לרשותם של ‘חובבי ציון’, לחנך את בנות ישראל בלשון העברית וברוח הלאומית. והודות למורים המעולים שהתרכזו בו – מרדכי אזרחי, יחיאל יחיאלי, בן ציון גוטמן ואחרים – היה בית-הספר לבנות לפאר ולדוגמה.”
עדינה בר-אל, ילידת נוה-צדק, מספרת: “ואיפה למדתי בכיתה א’ ב’? אכן, בבית-ספר יחיאלי לבנות. צמוד לאותו קיר עליו מקובע עתה לוח הקרמיקה עם תמונות הסופרים, היה בית קטן. בבית זה התגורר השַמָּש של בית הספר עם אשתו ובניו. בוקר אחד, כשהגעתי לבית הספר, ראיתי התקהלות של תלמידות עצובות בשער בית הספר, ליד בית השַמָּש. ואז נודע לי שהנשיא, חיים וייצמן, מת. בהפסקות בחצר בית הספר היינו משתובבות או יושבות ומשוחחות. שם למדנו פרקים על סכנות החיים.”
בוגרת נוספת של המוסד, שרה סופרין, מספרת: “למדתי בבית-ספר לבנות ע”ש יחיאלי שהיה הראשון שנוסד בנווה צדק. בין יתר המקצועות שנלמדו שם, נכללו גם שעורי תזונה (כלכלת בית) ושעורי חקלאות. יותר מכל אהבנו את העבודה המעשית במטבח בית-הספר הצמוד לחדר האוכל, שניצב בקצה הימני של החצר. בחדר אוכל זה הוגשו ארוחות לילדים שבאו ממשפחות מעוטות יכולת. בכל יום הייתה תורנות של מספר תלמידות שהצטרפו למטבח לבושות בשביסים לבנים ובסינרים.”
העיתונאית תקווה ויינשטוק הקדישה טור לבית-הספר בגליון ‘מעריב’ של 24 באוגוסט 1958:
כיום אינו אלא בית ספר נושן בנוה-צדק הארכאית. פעם עשה היסטוריה. בית-הספר לבנות יחיאלי הוא בית-הספר הראשון בתל־אביב-יפו, ותיק אף מ’הרצליה’. על אף ההפגזות במלחמת השחרור עדיין מתנשא בנין הקומתיים, המוקף מטפסים, מעל למשכנות העוני מסביב. ראשיתו של המוסד כעין ‘חדר’ לבנים ולבנות שפתח בלקינד איש ביל”ו ביפו בשנת תר”ן, וחובבי־ציון וכי”ח אימצוהו. בהמלצת ‘אחד-העם’ פרשו חובבי־ציון מן השידוך עם כי”ח, וקיימו את בית-הספר לבנות בנפרד. אז עבר בית-הספר לנוה-צדק. בקומה הראשונה נערכו הלימודים, בעליונה גרו המנהל קריצ’בסקי והמורים. החצר הגדולה (שנקראה ‘האוטונומיה הרוסית’) נהפכה למרכז לעליה השניה העירונית. כאן רקדו חלוצים, התווכחו, וחיפשו צורה חדשה לחגים…
מלכתחילה היה בית-הספר חילוני. תכנית הלימודים היתה מודרנית : תנ”ך, היסטוריה, אלגברה, וגם התעמלות, שהיתה חידוש גדול. הלימודים נערכו בעברית, אף שאז שלטו בבתי הספר הגרמנית והצרפתית. זמן מה – עד שהוקמה ה’גמנסיה’ – למדו בנוה־צדק אף כמה בנים, בהם אורי ויוסף קיסרי ונחום גוטמן.
את הקמת ‘מרכז סוזן דלל’ במקום בו שכנו בתי-הספר, יזמה זהבה דלל, יהודייה עשירה שנולדה בארץ וחיה את מרבית חייה במונקו. המרכז התרבותי שנחנך בשנת 1989 נועד להנציח את סוזן, בתה של זהבה. סוזן דלל מתה בשנת 1981, כשהייתה בת 25 בלבד, ממנת יתר של הרואין. לפני מותה היא חיה זמן מה בישראל, וניסתה לטפח קריירת ריקוד. המרכז מהווה בית ללהקות המחול ‘בת-שבע’ ו’ענבל’ וכן ל’תיאטרון אורנה פורת’. המבנה ששימש את בית-הספר לבנות נמצא בחלק הדרום-מזרחי של הקומפלקס ובו ניתן למצוא את ‘סטודיו ירון ירושלמי’ ואת אולם ‘זהבה וז’אק דלל’. רחבה יפה מפרידה בין המבנה, לבין מה שהיה פעם בית-ספר לבנים ‘כל ישראל חברים – אליאנס’, שהוא בעצם כיום המבנה הראשי של ‘מרכז סוזן דלל’.
והנה עדויות קצרות נוספות של בוגרים ובוגרות. אביגיל אביאני: אני זוכרת כשהיינו ילדים בבית ספר יחיאלי, הגיע נשיא בורמה בכביש מאחורי בית הספר ונסע במכונית עם פמליתו. המורים נתנו לנו דגלי ישראל קטנים לנופף. נוגה בכר: נולדתי ב-1946. גרתי ברחוב רוקח 11. בכיתה א למדתי בבית ספר אליאנס ומכיתה ב עד סוף כיתה ח למדתי בבי”ס לבנות ע”ש יחיאלי. הקיר המצויר על הבית של השמש מנציח את הבית בו גדלתי. לצערי, היום זה נראה לגמרי שונה. משה דיין: ב-1938 למדתי אצל המורה אלמוגי, שהיכה אותנו בסרגל על קצות האצבעות… עמליה פרנק: ב-1959 כתלמידת וינגייט, העברנו שעורי חינוך גופני, בהשגחתה של המורה בתיה הלר. השיעורים נערכו בחדר גדול, ששימש כאולם ספורט.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
