בית ביאליק – רחוב ביאליק 22.

ביאליק טיפל ברכישת המגרש ובבניית הבית, באמצעות ידידיו התל-אביבים, עוד טרם השתקע סופית בארץ. הבניין נבנה בשנת 1925 בתכנונו של האדריכל יוסף מינור, שבמקביל עבד גם על בית קצמן (בית הנביאים) ברחוב אחד-העם.

בתקופה בה אנו חיים, אולי היינו מעקמים את האף אילו אדם, אהוב ומפורסם ככל שיהיה, היה מתגורר ברחוב שנושא את שמו בעודנו חי. אבל המשורר הלאומי הרגיש כנראה נוח מן המחווה שנעשתה עבורו,  בעידודו של ראש העיר מאיר דיזנגוף. מלבד חבריו הסופרים ואנשי הרוח שהתקבצו ובאו לבית שהפך למעין מרכז תרבות, ביאליק התכבד גם בשכנים מעניינים ובהם התעשיין אריה שנקר והצייר ראובן רובין. גם השכן אשר ביתו ניצב מן העבר השני של הכיכר, המהנדס בלדר, הפך לידידו הקרוב.

על מעמדו המיתי כמעט של ביאליק, בקרב בני הישוב העברי ועל חשיבותו של ‘בית ביאליק’ כמרכז רוחני, ניתן ללמוד מעדותו של העתונאי יצחק בן דור (1893 – 1948) אשר כותב בחיבור ‘ביאליק בשיחו ובשיגו’: “בבית זה, המלא תמיד אורחים ומבקרים, למרות הפתקה האומרת שביאליק מקבל רק בימים אלה ובשעות אלה (עם חכם ונבון לא ישים לב לסייגים כאלה ולא יתן לנערצו להשתעמם), נעשה מערבולת־עם נהדרה ופרועה־כאחד בליל שמחת־תורה. אין איש יודע מי קבע את המנהג הטוב, שעשה מיד שרשים כמסורה, ללכת לראות את ביאליק בליל שמחת־תורה. בשנים הראשונות – מאות, אבל בשנים האחרונות – אלפים רבים מצטברים ומצטופפים ונדחקים לבית, לגן, על המרפסות והגזוזטרות. רוקדים, משוחחים, טועמים מעל השולחנות, שרים ומכריחים את ביאליק להשמיע תורה. וביאליק קיבל עליו את הדין ונואם ודורש. אם נאם בבית, מתפרץ אחר־כך המון חדש ותובע גם בשבילו. בשנים האחרונות כבר נסתדר, שביאליק נואם בליל שמחת־תורה מתוך סוכת הקיץ שבזוית גנו, הנטויה אל ככר העיריה, אשר בה מצטופף הקהל. כיון שפתח אחד בלבד מחבר את גינת־ביאליק לרחוב, הרי סכנת נפשות ממש לעבור בו מדוחק המתנגשים בבואם ובצאתם.

רק מעטים, מקורבים, הנשארים אחרי חצות, מונים אז כמה כסאות נשברו, כמה ערוגות פרחים נדרסו וכמה שיחים נפצעו ונתקלקלו על ידי שוכחי כבוד נושא השמחה בתוך מהומת השמחה עצמה. ביקורי שמחת־תורה אלה נתקבלו גם על דעת ביאליק עצמו וגם על דעת הקהל ככיבוד חתן-תורה וחתן-בראשית, לא כפולחן אישי אלא לשם הספרות והשירה העברית.” 

לאחר מותו של המשורר בשנת 1934 העבירה אלמנתו את הבעלות על הבית לעיריית תל-אביב ומאז הוא שימש כמוזיאון וכספריה וגם כמשכן לאגודת הסופרים העבריים. ביולי 1937 נפתח הבית לקהל: “נכס תרבותי גדול נמסר אתמול לרשות הציבור עם פתיחת בית ביאליק בתל-אביב. הבית סודר בטוב טעם והקהל שבא לפתיחה החגיגית מצא עניין רב בחפצי הספרות והתרבות – מעזבונו של המשורר” (עיתון ‘הארץ’).

לקראת חגיגות ה-100 להקמת העיר, נערך שיפוץ יסודי במקום. בשנת 2009 נפתח המוזיאון מחדש. מתוך אתר האינטרנט הרשמי של ‘בית ביאליק’: “בקומה התחתונה של הבית נמצא ארכיון בית ביאליק. במסגרת עבודות השיפוץ הוכפל שטח הארכיון והותקנו בו מערכות מתקדמות לשימור המסמכים יקרי הערך. הארכיון מאגד את מכלול יצירתו ופועלו התרבותי והלאומי של ביאליק: כתבי יד נדירים, קטעי שירים, סיפורים, מאמרים, נאומים, תעודות ועוד. הארכיון משמש כתובת לבירורים רב-תחומיים, ומשענת לעבודות מדעיות בכל הרמות. מדי שנה אנו חושפים תעודות וגילויים חדשים ומפרסמים אותם לציבור מעל במות ספרותיות ומדעיות.”