בית העיר – רחוב ביאליק 27. בית העירייה הישן, המשמש כיום כמוזיאון.

הבית שהפך לאחד מסמליה הבולטים של העיר תל-אביב – ואף שימש כבית העירייה במשך 40 שנה (1965-1925) – יועד בכלל במקור להיות בית מלון, המארח תיירים עשירים. פיליפ סקורה, בנקאי יהודי מארה”ב, הוא שיזם את הקמת בית המלון בשנת 1924 והיה בעליו של המבנה במשך עשרות שנים. אלא שגלי העולים החדשים שגדשו את העיר והמעבר של יהודים מיפו לתל-אביב, שינו את התכניות. 

עד אז שכנו משרדי מועצת העיר במבנה קטן, בשדרות רוטשילד. התמורות שחלו בישוב והצורך לטפל בקהל גדל והולך של תושבים שנזקקו לשירותי העירייה, חייבו מעבר למבנה ראוי יותר. לאחר התלבטויות ובדיקת אופציות נוספות בחר מאיר דיזנגוף ב’מלון סקורה’ כיעד המועדף. בשלב ראשון נשכר כל שטח המלון כאכסניה זמנית עבור העירייה ובהמשך הפך הבית למקום משכנה הקבוע של עיריית תל-אביב.

היחסים של פיליפ סקורה עם מנהיגי העיר לא היו משובחים כבר בתחילת הדרך. סקורה שציפה לראות ברחובות תל-אביב שמירה על אורח חיים דתי ושמרני, התקשה לקבל את הרוח הציונית והליברלית ששרתה בעיר. בעקבות מאמר שפרסם בעיתון של הקהילה היהודית בשיקגו, תבעה אותו העירייה, ביחד עם ארגון ‘גדוד מגיני השפה’, בגין הוצאת דיבה. בין היתר כותב סקורה במאמר שלו: “רוח איבה מרה ליהדות שוררת בעיר זו. בוז ופגיעה מתוך כוונה בחוקים ובמסורת היותר קדושים של היהדות. חוקי הכשרות אינם נשמרים אלא על ידי מעטים ורבים מהם אשר לא יבושו לקנות בשר מקצבים ערבים, שהוא לא רק מזוהם במובן הדתי, אלא גם במובן הפשוט של המילה. בכל העיר אין אף בית כנסת אחד הראוי לשמו.  בבתי הספר, חוץ מאחד או שניים, מלמדים את הילדים לבזות את דת ישראל ואת חוקיה. בהתנהגות גדוד מגיני השפה – כפי ששקצים אלה קוראים לעצמם – אין כל יראת כבוד בפני המסורת היהודית.” 

ביולי 1928 במזכר פנימי שרושם ישראל רוקח, סגן ראש העיר, לעובד עירייה בשם אנגלנדר, הוא כותב בין היתר: “לבא בדברים עם השוטר גולובציק הנמצא בעירייה, שיראה לך את המדרגות והגדר שעומדים ליפול. את התיקון צריך להוציא לפועל על חשבון סקורה.”

משה צ’רנר, האדריכל שתיכנן את ‘בית העיר’, בכיכר הקטנה שבקצה רחוב ביאליק, בנה מבנה עם מרפסות מעוגלות שנועדו להעניק לאורחי המלון תצפית יפה. ממערב, ניתן היה לראות את חוף הים שנמצא במרחק 600 מ’ מהבית. למרגלות הבית, מעט מזרחה ממנו, במקום בו יעמוד כעבור שנים ‘גן מאיר’, היה מגרש כדורגל פתוח. על רישיון המבנה שהוקם נרשם כי במרתף יש תשעה מחסנים, בקומות א’ וב’ יש שמונה חדרים בכל קומה, ואילו בקומה ג’, שלושה חדרים. בד בבד עם הפיכתו של הבית למשכנה של העיריה, נבנה לצדו מוסד תל-אביבי נוסף: ‘בית ביאליק‘.

עד מהרה הפך בית העיריה למוקד מרכזי בחיי התושבים. מלבד הפעילויות הבירוקרטיות השגרתיות, נערכו כאן גם טקסים ואירועים חגיגיים. רבים הצטופפו בכיכר והאזינו לגדולי האומה כשאלו נאמו מן המרפסת המפורסמת של העירייה. האירוע הגדול הראשון שצוין במקום היה טקס העלאת העצמות של מקס נורדאו והלוויה שנערכה לו, כפי שמתואר בעיתון ‘דבר’ (3 במאי 1926): “לשם שמירה על הסדר ונתינת הכבוד הראוי למנוח הגדול, מבקשת משטרת תל אביב מהקהל למלא אחרי ההוראות דלקמן: במשך כל זמן העברת הארון מתבקש הקהל לעמוד אך ורק על המדרכות. הליכה לפני תהלוכת הלוויה אסורה בהחלט. מ-9:00 בבוקר עד 1:00 אחה”צ יעבור הקהל על יד הארון שיימצא בביתן הפתוח שלפני בית העירייה. הכניסה דרך רחוב ביאליק והיציאה דרך רחוב הס.”