בֵּית יַעֲקֹב רֵקָנָטִי

בית יעקב רקנטי – רחוב נחלת בנימין 36, פינת מונטיפיורי 15.

במורד רחוב נחלת בנימין, על מגרש פינתי בהצטלבות עם רחוב מונטיפיורי, עמד כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, בית בן שתי קומות. המגרש והבית היו בבעלות אדם בשם אהרון מאירסון. בשנת 1925 רכש משה קרסו את הנכס ממאירסון ובאוגוסט אותה שנה קיבל רישיון מהעירייה להרוס את הבית הקיים ולבנות במקומו בית אחר. קרסו השתמש בשירותיהם של צמד המהנדסים שמואל בלדר ואמיל טיינר כדי שיתכננו עבורו בית בסגנון האקלקטי שהיה מקובל באותן שנים.

משה קרסו שהיה איש אמיד ומהבולטים בבני הקהילה היהודית של סלונקי, מכר ב-1928 את הבית לדוד-שמואל לוי וליעקב שלמה רקנטי, אבל לוי נסוג כעבור זמן קצר מן העסקה ומכר את חלקו לרקנטי. משפחת רקנטי הגיעה לתל-אביב מירושלים. מלבד משפחת רקנטי, התגוררו בבניין עוד מספר דיירים, ובהם גם ד”ר צילה ברגינסקי שהייתה האשה הראשונה שהתקבלה כחברה בהסתדרות הרפואית בארץ ישראל. בקומת הקרקע פעל בית המרקחת של נח טיומקין, ולצדו בית מסחר לפרחים מלאכותיים של שמואל אקוני. באותם ימים נהוג היה להניח באירועים מיוחדים, פרח מלאכותי על דש הבגד, או על הכובע.

ב-1936 הייתה לרקנטי כוונה להרוס שוב את המבנה ולהקים על-פניו בית בסגנון הבינלאומי. לשם כך הוא הזמין את האדריכל אריה לילנפלד, האיש שבנה את ‘הבית הכחול‘ ברחוב ארנון. אלא שבאותה שנה נקלעה הארץ לימים פרועים ומסוכסכים שהובילו גם למשבר כלכלי. כדי לבנות בניין חדש היה צורך לפנות את הדיירים ולהגיע איתם להסכם, אולם בעל בית-מלאכה לייצור נעליים, יוסף אטאס, הערים קשיים על רקנטי. במארס 1937 שולח עו”ד ברוך נאה מכתב לעירייה, בשמו של רקנטי: “נתבקשתי ע”י שולחי, מר יעקב רקנטי, להודיעכם כי היות ואדון יוסף אטאס, בעל בית חרושת שגר בביתו של הנ”ל פשט את הרגל וברח מהארץ ויש עליו משפטים ועקולים, ע”כ אין באפשרות שולחי להרוס כעת את הבית.”

לבסוף, מעשה פשרה, במקום לבנות בית חדש, הסתפק רקנטי בתכנון קומת מסחר, כשלילנפלד תכנן אותה כך שבחזית יעמדו חלונות ראווה גבוהים במיוחד. השינוי הועיל והביקוש לשטחי מסחר בבניין גבר. יצחק הברמן פתח במקום חנות תכשיטים ושעונים. ב-15 באפריל 1942 מתפרסמת ידיעה בעיתון ‘המשקיף’: “אמש התפרצו אלמונים לחנותו של מר האברמן שברחוב נחלת בנימין 36 והוציאו משם תכשיטים, שעונים וטבעות זהב ששווים למעלה ממאה לא”י.” בשנות ה-40 בלטה ליד חנות השעונים גם חנות שמכרה פרוות ושמה היה ‘פרוה אמריקאית’.

בשנות ה-40 התיישב ב’בית יעקב רקנטי’ גם גוף בשם ‘התאחדות בעלי התעשיה’ והם אלו שבתיאום עם ‘המועצה לקליטת החיילים והנוטרים המשוחררים’ דואגים לחייל משוחרר בשם אברהם מזרחי, כדי שיוכל להתפרנס מהפעלת קיוסק למכירת גזוז, הצמוד למשרדיהם. שנתיים אחר-כך מתעורר סכסוך בין מזרחי לבין בעל הבית. מזרחי שולח מכתב לעירייה:

הנדון: בניין הקיוסק לגזוז ברחוב מונטיפיורי 15. הואיל ובזמן האחרון התלקחו חילוקי דעות ביני ובין האדון יעקב רקנאטי, בעל הבית, והואיל וידוע לכבודכם שאני זהו שהקמתי את בניין הקיוסק וגם בכספי אני חיברתי את הסידור הסניטרי והחשמל, לפיכך אבקש מאת כבודכם לאשר לי שכל הפעולות נעשו על ידי וכי הרישיון לבניין הקיוסק ולעסק ניתן על שמי בלבד. אברהם מזרחי.

במהלך שנות ה-50 עבר הבית לרשות הקרן הקיימת לישראל. בסוף שנות ה-50 ניתן היה למצוא כאן חנות לטקסטיל בשם ‘גליה’. מפעם לפעם מנהלי החנות מפרסמים מודעות בעיתונות היומית, כמו: ” לקראת העונה הגיעו בדי קוטון פרחוניים.” בשנות ה-60 הצטרף לעסקים שפועלים בבניין בית מלאכה לתיקון מכונות כתיבה, וכן סנדלריה של אדון שלום יוחאי. ב-1971 היה זה יעקב זלצר שהחל להפעיל חנות קטנה לייצור תכשיטים. אחר-כך, כיאה לאזור נחלת-בנימין, נפתחו בבניין חנויות בגדים ואריגים.

כיום ‘בית יעקב רקנטי’ מזוהה עם מסעדת ‘ברוט’. כך מציגים עצמם בעלי המקום: “ברוט הוא ביסטרו יין. כלומר מסעדה קטנה ואישית בה אנחנו מגישים אוכל שאנחנו אוהבים לבשל ולאכול, ויין שאנחנו אוהבים למזוג ולשתות. המטבח שלנו נובע מהאהבה שלנו למטבחים של צרפת ואיטליה אבל נטוע עמוק במסורת ובחומרי הגלם שגדלים וצומחים כאן.”

תחקיר וכתיבה: חגי להב.