בֵּית מֹׁשֶה פֶּרֶץ

אורה ומשה פרץ אהבו לארח בביתם ובין היתר נהגו לקיים במקום אירועים משפחתיים. כך, בין היתר, חגגו בנובמבר 1933, את מסיבת בר-המצווה של נכדם יואב מדליה, בנה של בתם צרויה. ב-1938 פוצלו הדירות הגדולות, כך שבכל קומה היו שתי דירות נפרדות. משפחת פרץ חלקה את קומת הקרקע עם משפחת קימל. בקומה ב’ התגוררו המשפחות שטולץ ומודלינגר, ואילו בדירת הגג התגוררה משפחת כהן.

בהפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל-אביב ב-9 בספטמבר 1940 נפגע הבית מרסיסים ומהדף. משה פרץ הגיש בקשה לפיצוי ולשיפוץ הפריטים שניזוקו. על-פי הערכתו של שמאי מקצועי ערכם של התיקונים שבוצעו היה 31 לא”י. אורה פרץ נפטרה בשנת 1944. בחלוף תקופה קצרה יחסית של אבל, שודך משה האלמן לשרה, אלמנה בת גילו, אותה נשא לאשה. כמחווה של רצון טוב, איפשר פרץ ב-1952 לחתנה של שרה, האדון משה ריז’נסקי, לנהל את בית הדפוס שלו במקלט הבית אשר במרתף, ללא תמורה כספית.

במאי 1955 חלק מהדיירים בבניין, ובהם חיים זנקינד, אהרון בן-יוסף ויצחק קימל, מביעים במכתב תלונה, אי שביעות רצון מן הסידור שנמצא לבית הדפוס במקלט, וזאת מכיוון שלטענתם “מצב הבטחון בארצנו הולך ומחמיר, מה שמוסיף פחד ואי שקט בלבנו.” ואכן, הרשויות מתרות במר פרץ כי עליו לפנות את המקלט לייעודו המקורי.

החל משנת 1957 מתנהל ב’בית משה פרץ’ גם מסחר. בית העסק הראשון שנפתח כאן במארס אותה שנה שייך למאיר סוויד שמפעיל במקום חנות מזכרות לתיירים. שנה אחר-כך, גם אהרון בן מיכאל, שעד אז ניהל מתוך צריף בחצר, מטבח בו הכין תה וקפה לעוברים ושבים, ללא רישיון מסודר, קיבל את האישורים הנדרשים מהעירייה לנהל בית עסק חוקי.

משה פרץ נפטר בביתו, ברחוב הירקון 102, ב-17 באוקטובר 1958. הבית עבר בירושה לילדיו ולנכדיו. בשנת 1987 מכרו בני הדור השלישי, עודד ברגמן, יעקב פרידמן, אסתר נוביק, חנה מוברמן וכרמלה פליישר את הבית למאיר סוויד. בסוף שנות ה-80 נפתחה במקום המסעדה הסינית הכשרה ‘צ’יינה לי’. עם השנים מצבו של הבית הלך והתדרדר והכוונה לשפץ אותו מתגלגלת בין יזמים לבין וועדות עירוניות. 

תחקיר וכתיבה: חגי להב.