בית מאיר סויצקי
בית מאיר סויצקי – רחוב גאולה 23.
מוצאה של משפחת סויצקי בעיר סלונים, שבמחוז גרודנו, בבלארוס. אבי המשפחה, בנימין-זאב סויצקי (1925-1854), הוא ממייסדיה של שכונת ‘מאה שערים’ בתל-אביב. בני המשפחה היגרו לזמן מה לארגנטינה, אך ב-1907 עלו ארצה והתיישבו בשכונה היפואית ‘נוה-שלום’. לסויצקי היו חמישה ילדים: דינה, מרדכי, עזרא, שמואל ומשה. חלק מבני משפחת סויצקי עיברתו בהמשך את שם משפחתם לארנון.
ב-1923 הקימו הסויצקים שני מבנים בשכונה שהשתרעה בין רחוב הס לבין הים, ובין השפה הצפונית של רחוב גאולה לשפה הדרומית של רחוב אלנבי. בלב השכונה, מדרום לצפון, עבר רחוב מאה שערים, שלימים יוסב שמו לרחוב הכובשים. בניין אחד, ברחוב אלנבי 36, נרשם על שמו של אבי המשפחה בנימין-זאב. הבניין השני, זה שברחוב גאולה 23, נרכש על-ידי מאיר סויצקי. אח נוסף, משה סויצקי, הקים כעבור שנים אחדות בית ב’כרם ישראל‘, ממש מול ‘מלון נורדוי‘.
פרידה לבית פלדמן ובעלה מאיר סויצקי קיבלו במהלך שנת 1924, מהמהנדסים השותפים שמואל בלדר ואמיל טיינר, סקיצות לבניין בן שתי קומות. ככל הנראה האישורים התקבלו במהירות יחסית והבניין היה ראוי למגורים כבר באותה שנה. ההורים ושני בניהם, בנימין ודוד שנולדו בבית זה, התגוררו בדירה אשר בקומת הקרקע. באחת מהדירות בקומה העליונה גרו חיה וצבי ארנריך עם שני בניהם תיאודור ודניאל. בדירה הסמוכה למשפחת ארנריך גר בנימין גרוסמן שהתפרנס ממתן שיעורים פרטיים באנגלית. שנים אחר-כך ידעה משפחת סויצקי-ארנון טרגדיה. בנימין ארנון המכונה בנג’י, הבן הבכור, שילדותו עברה עליו בבית ברחוב גאולה, שירת בחטיבת ‘אלכסנדרוני’ ונהרג ביולי 1948 בקרבות מלחמת השחרור, והוא בן 21 בלבד.
בשנת 1933 מכר מאיר סויצקי את הבית לאליהו תג’ר (1962-1900). בני משפחת תג’ר היגרו בתחילת המאה ה-20 מטורקיה להוואנה שבקובה, בעקבות האח דוד וחותנו רפאל פרץ. בקובה ניהלו בית מסחר לאריגים במשך למעלה מ-15 שנה, עד שדוד שהיה ציוני נלהב, החליט לעשות מעשה, עזב הכל, ועלה עם משפחתו לארץ. לאחר שהתמקם בתל-אביב, הצליח גם הפעם דוד לשכנע את אחיו לבא בעקבותיו. עם הגעתם ארצה התגוררו אליהו תג’ר ואשתו ויולט עם בניהם, רפאל, יצחק ושלמה, לזמן מה, בביתם של דוד וריינה תג’ר, ברחוב בלפור 1, עד שהתארגנו ורכשו את ‘בית מאיר סויצקי’. במהלך תקופת המעבר נוספה קומה שלישית לבניין.
תחת הכותרת “גניבה נועזה בתל-אביב” נכנס הבית בנובמבר 1935, למדור הפלילים של עיתון ‘הארץ’:
הלילה אירעה בתל-אביב גניבה נועזה. גנבים לא ידועים התפרצו לדירתה של הגברת דבורה מורדכוביץ, הגרה ברחוב גאולה 23 והוציאו משם תכשיטי זהב וכסף ועוד חפצים שונים שערכם עולה למעלה מ-200 לא”י.
בקומת הקרקע, בדירה שפנתה לכיוון הרחוב, עבדה תופרת צעירה בשם שולמית מר שהפכה את המקום למכבסה ותלתה שלט בו רשמה שהיא מקבלת בגדי גברים וגברות, לניקוי חימי וגם לגיהוץ מיידי. מפעם לפעם אף פרסמה מודעות קטנות בעיתונות היומית: “מכבסה שולמית, גאולה 23, מתיחת וילונות, עבודה מהירה ואחראית (‘הארץ’, מארס 1943)”. שולמית מר ניהלה את המכבסה עוד שנים ארוכות. בשנת 1947 נישאה לירחמיאל זילברמן.
על פי תיק התיעוד של הבניין, אותו הכין האדריכל יונתן קיש, בדירת הקרקע העורפית חי באותן שנים חייט, ואילו בדירה החזיתית הפונה לכיוון הים, התגוררה משפחתו של הרב פולק, שהיה רב בית הכנסת של רחוב גאולה. בקומה א’ גרה משפחת שטיינר. החוקים המתקדמים להגנת הדייר, על פיהם פעלו השלטונות בתקופת המנדט, איפשרו גם לדיירים מעוטי יכולת למצוא לעצמם קורת גג בתנאים נוחים יחסית, אבל הם פגעו לא אחת בבעלי הבתים.
כך קרה גם לאליהו תג’ר שלא רווה נחת מדמי השכירות הזעומים ששולמו על-ידי הדיירים ועל-כן בשנת 1943 מכר את הבניין לתנחום צוקרמן, שגר עם אשתו חיה בפתח-תקווה. תג’ר המאוכזב עזב לקובה למספר שנים לפני ששב ארצה, אבל בניו נשארו לגור בבניין, גם כשזה כבר לא היה בבעלותם.
תנחום צוקרמן שנפטר ב-1959 לא הותיר את חותמו על חיי הדיירים. שלוש שנים לפני שנפטר מכר את הבית למשה אושרי מרחוב רבי מאיר ב’כרם התימנים‘. בשנות ה-50 גרו כאן, בין היתר, עזיזה ויוסף מוצפי. יוסף פתח דוכן מאולתר למכירת מזון ושתיה, בכניסה לבניין, ונתקל בהתנגדות של פקחי העירייה. נתן שטיינר מקומה א’ ניהל בדירתו חנות ספרים בסיועה של אשתו. שטיינר חי בגאולה 23 עד יום מותו בספטמבר 1977.
סוזן ורפאל תג’ר המשיכו לגור בבית עוד עשרות שנים וכאן גם נולדו שתי בנותיהם: ורדה (על שם סבתה ויולט) שנולדה באוקטובר 1956 ואתי שנולדה בנובמבר 1959. באמצע שנות ה-60 הועברה תחנת המוצא של קו מספר 10 של ‘דן’ למדרכה שליד הכניסה לבית ועוררה כעס בקרב הדיירים. באותה עת גרו בבניין המשפחות הבאות (יש ללחוץ על מספר הדירה כדי לראות את שמות הדיירים שגרו בה):
משפחת תג’ר
משפחת הרשקו
משפחת זילברמן
משפחת אפלבוים
משפחת שיסו
משפחת רקנאטי
משפחת שטיינר
משפחת רוזנברג
משפחת תג’ר
משפחת הרשקו
משפחת זילברמן
משפחת אפלבוים
משפחת שיסו
משפחת רקנאטי
משפחת שטיינר
משפחת רוזנברג
עם הרכישה של הבית על-ידי משפחת אושרי החלה סאגה בלתי נגמרת של עימותים בין בני המשפחה, בראשות התובע הצבאי סא”ל במיל. בנימין אושרי, לבין דיירי הבניין, בנוגע לשיפוצו של גג הרעפים הרעוע. בעיקר אמורים היו הדברים לגבי הדיירים בקומה העליונה, משפחות הרשקו ותג’ר. בשלב מסויים תלתה בתו של משה אושרי, הגברת יונה לשטיבר, את מצבו הגרוע של הגג בסכסוך בין שתי המשפחות השכנות. לטענתה, אלו שברו לאלו את הרעפים שמעל לדירתם. באוקטובר 1962 כותבת עליזה הרשקו למחלקה הטכנית בעירייה:
סכנה מאיימת עלינו בכל רגע שאנו נמצאים בדירה. לי שתי ילדות קטנות ותינוקת שנולדה לפני ימים ספורים. יומם ולילה אנו חיים בפחד הרסני ואיננו ישנים במנוחה מרוב דאגה, פן ייפול חלק מהתקרה על ראשינו.
וכך מתאר את השתלשלות העניינים רפאל תג’ר המתוסכל, במכתב ששלח לעירייה, בשנת 1974:
…תמיד נמצאה איזו דרך כדי שתעבור עוד שנה ועוד שנה. ממחלקת ההנדסה הועבר כל העניין למחלקה הסניטרית ומשם למחלקת התברואה, ואחר כך חזר הכל למחלקת ההנדסה. מאוחר יותר זה הגיע לבית המשפט ושם ניתן פסק דין לטובתנו, אך בינתיים נפטר בעל הבית בבית חולים ואז התחיל הכל מחדש. היורשים צפצפו על כל מה שהיה. הם סרבו לעשות דבר בטענה כי הדיירים הם ששברו את הגג, וכך הגענו לשנת 73 כשמצב הגג גרוע ביותר. פרצה מלחמת יום כיפור ובעל הבית עסוק מאוד בענייני ביטחון וברור שיש לדחות הכל. סוף שנת 74 מתקרב ואני פונה באין ברירה לעיתונות ומשם הגעתי לדובר העירייה ולראש העיר.
בשנות ה-90, כשהבניין כבר היה במצב של התפוררות, הוא נרכש על-ידי משרד עורכי-הדין זיסמן-אהרוני-גייר. שמוליק זיסמן, שחקן העבר בקבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב, זכה עם הקבוצה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1981. השותפים מינו את ארז אהרוני, כמי שמייצג אותם בכל הדיונים ובחתימות על ההסכמים הנוגעים לרכישה. אהרוני נאלץ להתמודד עם התנגדויות של דייר מוגן בשם רחמים טוב שסירב לפנות את דירתו עד שעניינו הגיע לבית המשפט:
אני ואשתי אנשים מבוגרים קשיי יום, חיים בתהליך משפטי זה כבר כמה שנים. בעל הבית משרד עורכי דין זיסמן-אהרוני-גייר ניסה כבר עשרות פעמים בדרכים שונות ומשונות לפנות אותי מהדירה.
לבסוף הגיעו הצדדים להסדר מניח את הדעת. הבית שופץ באופן המכבד את חזותו ההיסטורית כך ש’בית מאיר סויצקי’ נראה בימים אלו כהשתקפות של תכנית הבניין אותה שרטטו המהנדסים בלדר וטיינר לפני למעלה ממאה שנה.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
