בית יעקב שוורץ

בית יעקב שוורץ – רחוב בלפור 6.

אסתר ויעקב שוורץ החזיקו בבעלותם מגרש ברחוב בלפור. עד שנת 1925 ניצב על המגרש צריף עץ ארעי. באותה עת החלו להקים את בית הקבע בן שתי הקומות, שמעליו הונח גג רעפים. זה היה בית שנבנה בסגנון אקלקטי, עם חדרים רחבי ידיים, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. זמן קצר לאחר שהמבנה כבר עמד על תלו, עבר בית-החולים ‘הדסה’, שעד אז ישב ברחוב גרוזנברג, למגרש שהשתרע בין רחוב בלפור לרחוב מזא”ה, בשכנות צמודה ל’בית יעקב שוורץ’.

החל משנותיו הראשונות של בית-החולים נאלצה ההנהלה לשכור שטחים נוספים בבניינים סמוכים כדי למלא את הדרישה למרפאות ולמשרדי המוסד. כך יצא שגם קומת הקרקע של הבית בבלפור 6 הושכרה עד ינואר 1939 על-ידי ‘הדסה’. בקומה העליונה היו שתי דירות, כאשר באחת מהן התגוררה משפחת שוורץ ובשניה משפחת סגל. פנחס סגל ניהל עסקים מדירתו. עיתון ‘הארץ’ 25 ביולי 1928: “חשוב לקהל! לפי החוק ניתנת האפשרות לאישה ובנים אשר בעלם ואביהם נמצא כיום באמריקה לקבל רישיון כניסה לארץ זו, אף שהלז טרם קיבל עליו נתינות אמריקאית. ולפי זה מוכן אני לעזור לכל אחד על ידי נתינת אינפורמציה ופרטים עד קבלת ויזות. הנני מבקש מכל אלה המעוניינים לפנות אליי, פנחס סגל, רחוב בלפור 6 תל אביב, קומה ב.”

העברת המרפאות של ‘הדסה’ למבנה אחר ברחוב מזא”ה והמשבר הכלכלי של סוף שנות ה-30 הציבו בפני יעקב שוורץ אתגר כלכלי. האיש היה כבר בן 70 ולא עלה בידו להשכיר את כל חדרי הבית. הביקוש לדירות גדולות הצטמצם ולכן האיש נאלץ לפצל דירות עוד בטרם קיבל אישור לכך מהרשויות. כך כותב דוד בולימובסקי למחלקה הטכנית של העירייה ביוני 1941: “אני החתום מטה דוד בולימובסקי, שען לפי מקצועי, גרתי ברחוב בלפור 4 במשך שלוש שנים. במשך כל הזמן סבלתי מאוד בדירה לרגלי זה שחדרי הנוחיות היו משותפים לשתי דירות ולשני שכנים נפרדים. לאושרי הגדול התפנתה דירה בבית הסמוך, היינו ברחוב בלפור 6. שכרתי את הדירה וזכיתי סוף-סוף להגיע לדירה שהלוקסוס היחידי בה שהנוחיות משמשים רק לדירה הזו, אבל הושבתה שמחתי כי קפצה עליי רוגזה של המחלקה הטכנית והגישה משפט נגד בעל הבית שלי מר יעקב שוורץ על ששינה בדירתי חלון לדלת.” שוורץ עצמו שנדרש להחזיר את המצב לקדמותו, כותב בנפרד לאותו מען: “הנני אדם זקן אשר קיומו תלוי בהכנסות הבית. לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בחוק ולא הייתה לי שום כוונה לסדר עסק, אלא לאפשר לי להשכיר את הדירה. גם מסיבת הביטחון הרבה יותר רצוי שיהיה דירה של שלושה חדרים שהם חדר בתוך חדר עם כניסה מהרחוב, מאשר יהיו נאלצים להקיף את כל הבית הנה. אני מקווה כי תתנו לי את הרישיון עבור התיקון הזה ותמנעו ממני לעמוד בפני המשפט לעת זקנתי, אשר כל זמן שאני נמצא בארץ לא נתנסיתי בזה ולא הייתי עבריין.” לבסוף, שוורץ שילם קנס ופיצול הדירות התקבל.

בנובמבר 1940 פתח ד”ר רודולף מאיר – “רופא למחלות עצבים ורוח”, מרפאה בקומת הקרקע של הבניין. בנוסף לעסקי השענות שבולימובסקי ניהל מהבית, הושכרו חדרי הדירה המפוצלת ל’בית ספר מקצועי לנשים’ שבו למדו את מקצועות התפירה, גזרה ורקמה. עם השנים בית-הספר שינה את ייעודו והפך לבית-הספר ‘אלפא’ לפקידות ולשפות. לצדו פעל בשנות ה-60 גם בית-ספר ‘טכניכון’, תיכון ערב לאקסטרנים, שבשלב מאוחר יותר שמו הוסב ל’גימנסיה הומנית’. לפני קום המדינה ניתן היה למצוא כאן גם חנות נעלי ילדים בשם ‘אידאל’.

באמצע שנות ה-40 ירשו את הבית לאה פרלברג, בתם של אסתר ויעקב שוורץ, ובעלה יעקב פרלברג שעד אז גרו ברחוב שיינקין 20, וכן שמעיה שחור (עיברת משוורץ לשחור), אחיה של לאה. לאה פרלברג נפטרה ממחלה בשנת 1950, והיא בת 45 בלבד. 

בשנות ה-70 וה-80 פעלו בבניין מספר בתי מסחר שעיקר עיסוקם היה במוצרי הלבשה. באמצע שנות ה-90 היווה ‘בית יעקב שוורץ’ מוקד עליה לרגל עבור חובבי מאכלי הים, כאשר נפתחה במקום ‘מסעדת ג’קו מאכלי ים מחיפה’. המסעדה הפכה להצלחה כבירה, אך מכיוון שהמקום היה צר מלהכיל את הסועדים ומצבו של המבנה הלך והתדרדר, עבר הסניף התל-אביבי של מסעדת ז’קו לרחוב אחד העם, אל ‘בית וייס’. לאחר שנים של הזנחה, הבניין שופץ בשנת 2015. תוספת הבניה כוללת קומה מלאה ועוד שתי קומות בנסיגה.

חבצלת ארצי מוסיפה עדות אישית: “לי ולשותפות שלי היה כאן סטודיו לאופנה בשם ‘עיצוב 3’ בשנים 1984 עד 1988. החנות של השען בולימובסקי הייתה סמוכה אלינו. זאת הייתה תקופה של התחדשות. אזור שיינקין התחיל להיות מקום ליוצרים צעירים.” ונמרוד מאירי מספר: “גרתי בבניין הזה בשנות התשעים הפרועות. בבניין היה את בר ‘המדבר’ המיתולוגי שהוחלף בג’קו מסעדת דגים.”

תחקיר וכתיבה: חגי להב.

ניתן לשתף את המאמר