בית שמעון גורודנצ'יק

בית שמעון גורודנצ’יק – רחוב בלפור 13. 

כיום, לאחר שיפוץ ושיחזור, שני הבתים השכנים ברחוב בלפור 13 ובלפור 15 חוברו והפכו למיקשה אחת, אבל במקור מדובר היה בשני בתים נפרדים. ‘בית שמעון גורודנצ’יק’ נבנה בשנת 1925 על המגרש המערבי מבין השניים, זה שהפך לבלפור 13, ואילו אדם בשם משה אהרון טאי בנה את ביתו על המגרש השכן, זה שיהפוך לבלפור 15.

צביה לבית לויצקי ושמעון גורודנצ’יק, בן למשפחת נגרים מפורסמת בישוב, התגוררו בבית פרטי בשכונת אוהל משה, הצמודה לנווה-צדק, עד שנת 1924. באמצע שנות ה-20 עברו עם שתי בנותיהם המתבגרות אסתר ומלכה ועם בנם בן ה-5 אברהם, לבית ברחוב בלפור. הבית נבנה בסגנון האקלקטי עם חדר מדרגות מובלט במרכז המבנה ועם שני אגפים סימטריים לשני צדדיו.  משפחת גורדונצ’יק התגוררה בקומה התחתונה ואילו הקומה העליונה הושכרה. חדר אחד מקומת המגורים הוקצה לצורך מכולת אותה ניהל שמעון, אב המשפחה. אלא שהפרנסה לא הייתה בשפע וגורודנצ’יק נסע למספר שנים לדרום אפריקה, משם שלח כסף לבני המשפחה. כששב ארצה חיפשו לעצמם מקום מגורים אחר. לטענתה של גברת גורודנצ’יק, הרעש והזוהמה של בית-החולים ‘הדסה’, שנמצא ממש מול הבית, הפך לבלתי נסבל. לפי מרשם האוכלוסין של שנת 1935 נמצאים צביה ושמעון כבר בכתובת אחרת בעיר, ברחוב הקישון 58.

הבעלים החדש של הבית הוא אדם בשם ברנט מילר. משפחת מילר החליפה את משפחת גורודנצ’יק והתנחלה במרבית השטח של קומת הקרקע. המכולת עברה לידיה של גברת הינדה טובין.  בדירה הפונה לחזית בקומת הקרקע החזיק אדם בשם שמואל שפי בית-עסק למדרסים אורטופדיים, אותו ניהל במקום במשך 50 שנה: “רגליים שקועות וחלשות מוצאות את תיקונן במדרסי שפי. רחוב בלפור 13 (מול הדסה).” הסלוגן של המכון היה “וילך שֶׁפִי” (מתוך ספר במדבר, פרק כ”ג). לפי מה משספרת תמי מרוז, נכדתו של שפי, סבה שלמד אורטופדיה בברלין, פנה לאקדמיה ללשון והוא זה שהטמיע בשפה העברית את המלה מדרסים. סימה ושמואל שפי גרו ברחוב בעלי מלאכה ושם גם נולד בנם בשנת 1945. מאוחר יותר עברו לגור ברחוב צייטלין.

הגברת טובין העבירה בתחילת שנות ה-40 את המכולת שלה לרחוב דיזנגוף ואת מקומה החליפו אחרים עד שפנינה פסמן הפעילה במקום מסעדה חלבית של ‘תנובה’. בית-החולים ‘הדסה’ שכר דירה בבניין בשנות ה-50 לצורך ‘המכון לריפוי חשמלי’. זמן קצר אחר-כך נפתח גם סניף של קופת-חולים ‘מכבי’ בקומת הקרקע. עם השנים דחקו המרפאות ובית העסק למדרסים של שפי, את מקומם של הדיירים. לקראת שנות ה-60 ניתן היה למצוא כאן גם את ‘קפה רמי’ – בית קפה ששירת את העובדים בסביבה במשך עשרות שנים.