בית בּינימוֹב
בית בינימוב – רחוב סירקין 29.
הבית הוקם בשנת 1925 על אדמות השכונה החדשה ‘תל נורדאו’, באותה עת בה הונחו היסודות של בית הספר ‘תל נורדאו‘, עליו הוא משקיף. יצחק בינימוב שהיה בעצמו קבלן שכר את שירותיו של האדריכל יצחק קיפניס, אשר תיכנן עבורו בית בן שתי קומות, בסגנון אקלקטי. ייחודו של בית זה, שמצבו הפיזי זועק לשיפוץ, בכך שחזותו נותרה כמעט ללא שינוי מאז שנוסד, והוא משקף לכן את סגנון הבניה של שנות ה-20 של המאה ה-20, באופן אותנטי.
בין בינימוב לבין קיפניס התגלעו חילוקי דעות שגררו את השניים להליך של בוררות. כך כותב עו”ד נתן פינברג לעירייה, בדצמבר 1926: “היות ובין ה’ קיפניס וה’ יצחק בינימוב קיימים סכסוכים בנוגע לתכנית הבית שנבנה לפני שנה בתל נורדוי, והיות ובירור הנ”ל נמסר לבוררות, אתכבד בזה לבקש בשם חבר הבוררים, לתת למר קיפניס העתקה מתכנית הבית, וכמו כן להודיעני אם התכנית הזו אושרה.” כך או כך קיפניס הסתלק מתפקידו ואת המלאכה השלים המהנדס ברוך קלינג, שותפו של בינימוב.
בני משפחת בינימוב עצמם – האב יצחק ואשתו דבורה (לבית לויטה), ושני ילדיהם דב ואריה – עברו להתגורר ברחוב נחמני כבר בשנת 1928. דב התחתן כעבור מספר שנים עם יהודית וחזר לגור בשכונת ‘תל-נורדאו’, ואילו אריה (ביני) הפך להיות קיבוצניק בבית-אלפא. בערוב ימיהם הצטרפו גם ההורים, יצחק ודבורה, כחברים לקיבוץ של בנם.
בסרטון זה מצולמים הבתים ההיסטוריים הניצבים לאורך רחוב סירקין, בתל-אביב, ובהם גם בית בינימוב.
בסרטון זה מצולמים הבתים ההיסטוריים הניצבים לאורך רחוב סירקין, בתל-אביב, ובהם גם בית בינימוב.
בסמוך למועד חנוכת הבית, התיישבה באחת הדירות הגברת תמר קופ-ז’בוטינסקי, אחותו של זאב ז’בוטינסקי. גם אמם חוה התגוררה במקום. תמר ז’בוטינסקי אגב, ביקשה להיות המנהלת של בית-הספר תל-נורדוי, אך לא זכתה בתפקיד. ז’בוטינסקי עצמו התארח באחת מגיחותיו לתל-אביב בביתה של אחותו, וכך הוא מתאר בזכרונותיו את הדירה: “מיד אחריה (הדירה) משתרעים החולות, רואים את הים, והאוויר אינו גרוע מזה של ברייטון. הדירה בת ארבעה חדרים, אמבטיה ומרפסת, בגודל חדר השינה שלי. קריר מאוד ונעים. אין עוזרת, טאניה מבצעת את כל העבודות עם פתיליה. זה אורך זמן רב יותר וזה מסובך.”
בשנות ה-30 פעלה ב’בית בינימוב’ הוצאה לאור בשם ‘המפלס’ שמפרסמת מודעה בעיתונות: “הוצאת יומנים ומדריכים עירוניים מודיעה כי ביום א’ 22.9.1940 יופיע ‘המפלס לתל-אביב’ יומן לשנת תש”א ומדריך עירוני. מחירו: מעוטף – 120 מא”י. מכורך – 150 מא”י.”
בינתיים יצחק בינימוב מכר את המבנה והבית עבר לרשותם של אחרים. בעל הבית הדומיננטי בשנות ה-40 היה שלמה רוהלד, דמות מוכרת במיגזר הדתי, אשר שימש עשרות שנים כמזכיר הראשי של הרבנות בתל-אביב. באותן שנים העירייה נתנה סעד לשוכרי הדירות והגנה עליהם מפני שרירות לבם של בעלי הבתים. כך כותבת הדיירת נחמה הירש בפברואר 1945: “הבעל בית שלמה רוהלד שגר ברחוב גאולה 25 לא רוצה לתקן את התקרה בדירתי בקומה שניה. בשעת הגשמים נוזלים מים לתוך החדר דרך התקרה וגם למטבח. הטיח מסכן את שלום הילד שבגיל שנה. נא לבקר במקום.” ובאורח פלא (לימינו אנו) מגיע פקח מטעם המחלקה הסניטרית ולאחר שהוא מאשר את הדברים הרשומים במכתב, אנשי העירייה דורשים מבעל הבית לבצע את המוטל עליו. וכך היה.
שלמה רוהלד נפטר בשנת 1950 והטיפול בבניין עבר ליורשיו. המשפחה החזיקה בנכס עוד עשרות שנים וחלק מבניה אף גרו במקום.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
אזרחים ותיקים מספרים
משה-דן הירש, בנם של נחמה וחיים, הוא הילד בן השנה שמוזכר במכתבה של אמו כאן בגוף הכתבה. משה מוסיף בשנת 2022 עדות אישית.
משה-דן הירש: בבניין הזה, בקומה העליונה, גרתי בשנות ה-40 מאז לידתי ב-1943. הקומה חולקה ל-3 דירות קטנות בהן גרו 3 משפחות ביחסי שכנות טובים. היה מטבח גדול משותף לכל המשפחות וגם חדר שירותים וחדר רחצה משותפים. גרה אתנו גם אחותי שושנה (שושי) הירש, שהייתה מבוגרת ממני בכ-4 שנים. כבר אז כילדה ניגנה על פסנתר כנף גדול. בקומה השניה, בה גרנו, גרה גם משפחת אפטר. הם עברו כעבור מספר שנים לרחוב ירמיהו בצפון תל אביב. אני זוכר את העוצר ע”י הבריטים ב”שבת השחורה” ואת התכנסות משורייני ליווי ישראלים לליווי השיירות לירושלים, לאחר צאת הבריטים מהארץ. אני זוכר קליטת פליטים יהודיים שברחו מאזור יפו בתקופת מלחמת השחרור, בשטח קומת הקרקע שבין העמודים, בסירקין 27, שהוקפה אז בשקי חול שהוכנו ע”י תושבי רחוב סירקין. עזבנו את הבית ב-1949 לרמת גן.
