צמוד לבית הכל-בו פעל בית הקפה ‘אמנות’, בבעלותו של צבי פנקס. למעשה היה זה מעין קברט שהתקיימו בו הופעות החל מהשעה 20:00 ומרבית המבקרים בו היו אזרחים שסיימו זה עתה לצפות בסרט באולם הקולנוע. במהלך מלחמת העצמאות לאחר שקפה ‘אמנות’ ידע קשיים, רכש אותו הוועד למען החייל והפעיל במקום מסעדה לחיילים, שהתנהלה בזכות התנדבותן של נשים מארגון אימהות עובדות. אחר-כך השתנו הבעלויות ושמות בתי האוכל. בסוף שנות ה-70 פעלה כאן מסעדה בשם ‘בר-בי-קיו’.

לאחר הקמת המדינה ידע ‘קולנוע אסתר’ שני עשורים של גאות. הביקוש לסרטים היה גדול עד כדי כך, שכל בתי הקולנוע בעיר היו מלאים עד אפס מקום, כמעט בכל אחד מימי השבוע. האולם שימש כאמור גם לכנסים ולהרצאות. כך למשל בחודש מאי 1955, כפי שהתפרסם בעיתון ‘דבר’: “עצרת עם. מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל אביב. מזכירות המחוז, ועדת הבחירות המחוזית. השבת בשעה 10:00 לפני הצהריים, באולם קולנוע אסתר (כיכר דיזנגוף). על הנושא: בין מערכה למערכה! ירצו: גולדה מאירסון, שרת העבודה. מרדכי נמיר, המזכיר הכללי של ההסתדרות. משה קיטרון, מזכיר המפלגה במחוז. אליעזר שכטר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב יפו.”

ואז באה הטלוויזיה, ואחריה באו ספריות סרטי הוידאו. בשנות ה-70 הבילוי בבתי הקולנוע הפך לפחות פופולארי עבור הישראלים. בשנות ה-80 החלו העניינים לקרטע גם ב’קולנוע אסתר’. רמת הסרטים ירדה והתור בקופות הכרטיסים הלך והתקצר עד שכמעט נעלם. במהלך שנות ה-90, ביזמתם של יהודה נתנאל ודני גולדשמיד, צאצאיהם של אסתר ומשה נתנאל, הוסב ייעודו של המבנה ההיסטורי והוא הפך לבית המלון ‘סינמה’. לובי המלון משמש כמעין מוזיאון קטן לתולדות ‘קולנוע אסתר’ וניתן לראות בו כרזות של סרטים ישנים, מסרטות, ואף מושבים עליהם ישבו הצופים.

אזרחים ותיקים מעלים זכרונות

ורדה חורש: בקולנוע אסתר הקרינו את הסרט שמשון ודלילה. היה תור ענק בקופת הכרטיסים. זכור לי שאחי לקח אותי ואני עדיין ילדה. ראיתי אותו מדבר עם מישהו ובידו היו לפתע כרטיסי כניסה לסרט. יותר מאוחר הסתבר לי שקראו לאנשים האלה ספסרים… שילמו להם מחיר מופקע כיוון שלעיתים אחרי התור הארוך הגעת לקופה ולא נותרו כרטיסים. בשורה ראשונה ביציע היו תאים עם מחיצה כמו באופרה והורי קראו לזה לוז׳ה (עם חולם מעל ה ו). 

רינה דגני: בקולנוע אסתר ראיתי את הסרט הראשון שלי עם דודתי -שלגיה ושבעת הגמדים.

אילנה ברנר: זו היתה סביבת ילדותי! למטה היה אולם שהמורה לפסנתר שלי, יונה אנטין, הביאה את תלמידיה כדי לתת קונצרט להורים. 

איציק הכהן: לא זוכר בן כמה הייתי בהקרנת דוד וגולית – כנראה בכיתה ד׳, שנת 56. מה שאני זוכר זה את גוליית זורק חנית ופוגע במישהו ומסמר אותו לקרקע… לי זה הספיק. יצאתי החוצה להתאוורר מהמתח והדאגתי כהוגן את האחיות הגדולות שלי ריקי ומדי.

רחל ליפסטר: גם אני ראיתי בילדותי את הסרט שמשון ודלילה. כמה התרגשנו וחיינו את הסרט. במהלך הסרט נתנו הוראות לשחקנים… 

רוני שיר: הביקוש לסרטים היה כל כך גדול, שבשנות ה-60 תעשיית הספסרות פרחה והספסרים השתלטו על כרטיסים לסרטים המבוקשים (למשל ’12 הנועזים’) ומכרו אותם במחירים מופקעים. אבא שלי היה לקוח קבוע שלהם.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.