בית ד"ר גלעדי

בית ד”ר גלעדי – רחוב התבור 43, פינת רמב”ם 10.

ד”ר מרדכי גלעדי, האיש שהקים את הבית ברחוב התבור, פינת רמב”ם, הוא הפסיכיאטר הראשון של העיר תל-אביב. גלעדי נולד בנובמבר 1883 בליטא, כמרדכי פיגלסון. בשנת 1913 נשא לאשה את חמדה (ז’ניה) לבית רובינשטיין. כעבור שלוש שנים נולד בנם היחיד ברוך. ב-1919 עלו שלושתם ארצה והתיישבו בתל-אביב. במקביל לעבודתו כרופא, שימש פיגלסון כמורה בסמינר למורות ‘לוינסקי’ ואחר כך כמורה וכמנהל בית ספר למסחר ברחוב גאולה. בשנת 1922 עיברתו בני המשפחה את שמם מפיגלסון לגלעדי.

מספר שנים לאחר עלייתם ארצה רכשו חמדה ומרדכי את המגרש הפינתי ב’שכונת משראוי’, דרומית ל’כרם התימנים’. גודל המגרש 337 מ”ר. תחילה בנו בית בן קומה אחת בסגנון האקלקטי, בתכנונו של האדריכל יוסף טישלר. בתחילת שנות ה-30 נסע ד”ר גלעדי לאירופה להשתלמות במחלות הרוח והעצבים, כפי שהמקצוע כונה באותם ימים. כששב ארצה עם דיפלומה של פסיכיאטר מומחה, החליטו בני הזוג להרוס את הבית הקיים וברוח התקופה לבנות במקומו בניין בן שלוש קומות, בסגנון הבינלאומי. ב-2 במארס 1934 כותב גלעדי למחלקה הטכנית בעירייה: “קיבלתי מכבודו רישיון להריסת חלק מביתי הנמצא ברחוב רמב”ם, פינת רחוב התבור. היות והחלטתי להרוס את כל הבניין הקיים ולבנות את כל שלוש הקומות מחדש, הנני מבקש מכבודו לתת לי רישיון להריסת הבית. רצופות בזה שלוש העתקות מהתוכנית.”

את המבנה החדש תכנן האדריכל אלכסנדר פן. הבית היה מוכן לאיכלוס כבר באוקטובר 1934. שלושת בני משפחת גלעדי גרו באחת מהדירות בקומה השניה. קומת הקרקע הוקצתה לצרכי מסחר. באותה עת היה כבר ‘שוק הכרמל’ מוקד פעילות מרכזי בעיר ומיקומו של ‘בית ד”ר גלעדי’ בסמוך לשוק הקל על בעלי הבית את מלאכת השכרת החנויות. ראשון לפתוח בית עסק בבניין, כבר בסוף 1934, היה הַסַפָּר ארנסט מנדלסון, שבעצמו גר ברחוב שיינקיין, ופתח כאן את המספרה שלו. חנות נוספת שפעלה באותן השנים לצד המספרה, נקראה ‘אפתא’ – פרפומריה למכירת תמרוקים. הבעלים של החנות, אברהם גלזר שמו, מפרסם מפעם לפעם מודעות, ובהן הוא כותב בין היתר: “כדאיים דמי נסיעה, כדי לקנות אצלנו בזיל הזול.”

המאורעות הטרגיים שחוו היהודים באירופה וגם בני הישוב בארץ, במהלך שנות ה-40, מקבלים ביטוי גם בתולדות הבית הזה. שרה ורפאל מושיוף, עולים מפָּרָס, שגרו בירושלים עד 1945, איבדו את בנם משה בתקרית דמים. התקרית התרחשה בקיבוץ גבעת חיים, בין אנשי הביטחון הבריטים לבין בני המשק וחברים שבאו לתמוך בהם. מותו של משה מושיוף שהיה המפרנס העיקרי במשפחה, כפה על הוריו מעבר לתל-אביב בחיפוש אחר עבודה. גלעדי שנכמרו רחמיו על ההורים השכולים, דאג להשיג עבורם רישיון לחנות גזוז ודברי מתיקה בחצר ביתו. אלא שההורים מוכי היגון ויתרו לבסוף על הרישיון שהתקבל, והחנות הועברה לרשותו של החייל המשוחרר יצחק תרשיש. זה כותב בבקשה להעברת הרישיון על שמו: “הנני שריד יחיד ממשפחה של תשע נפשות שנשמדה בידי הנאצים הטמאים. לפי תעודות הרופאים אין לי אפשרות פיזית לעסוק בעבודות קשות. אחרי כל התלאות והעינויים שעברו עליי בימי המלחמה, אני מחוסר כל פרנסה ונזקק לעזרת ידידים ומכרים. אני מבקש איפוא לדון בהקדם האפשרי בבקשתי.” הבקשה מאושרת. תרשיש ניהל את החנות במשך שנים רבות.

ב-13 באפריל 1948, בשעה 05:00 בבוקר, פוגעת פצצת מרגמה ששוגרה מיפו, בחזית הבניין. תיקון הנזקים נגרר עוד שנים אחדות. ב-15 במאי 1951 שולח הדייר רחמים כהן מכתב למחלקה הטכנית בעירייה: “א.נ. בזמן הפצצת תל אביב על ידי הערבים ביפו, באפריל 1948, פגע פגז בדירתי אשר ברחוב רמב”ם. הדירה ניזוקה. גזוזטרה לצד רחוב התבור נהרסה. התריסים, החלונות והדלתות נהרסו והקירות נסדקו. הדירה נמצאת בבית השייך לד”ר גלעדי. זה האחרון הודיע מיד למחלקתכם. בעל הבית עד כה לא עשה ולא כלום לתיקון הדירה. הוא מסרב לעשות זאת ושולח אותי למי שעשה זאת… שהוא יתקן. הפצצה וההרס גרמו למות אשתי! עד כה תיקנתי את הדירה עד כמה שיכולתי ונשאר לתקן הגזוזטרה, התריסים והחלונות, ולחזק את הקירות. את החומרים הדרושים לכך אינני יכול להשיג בשוק החופשי ולכן הנני מבקש לאשר לי 10 שקים של מלט וגם זכוכית לזיגוג חלונות.”

בשנות ה-50 וה-60 ניתן היה למצוא בקומת המסחר את החנות לדברי הלבשה של משה חסקי, חנות למוצרי עור של מנחם רוט וכן בית מלאכה לעיבוד ומכירת תכשיטים של אברהם לבני. גודלה של כל אחת מהחנויות היה 16 מ”ר. בשנות ה-70 פעל במקום מעין מזנון של יטי ויוסף סגל, שבו נמכרו גזוז, עוגות, גלידה, עיתונים, סיגריות וכריכים. בשנות ה-80 הגברת ענת הוכמן מקבלת רישיון למכירת מצרכי מזון ב’בית ד”ר גלעדי’.

בני משפחת גלעדי התגוררו בבניין עד אמצע שנות ה-40, אז עברו לגור ברמת-גן, אבל הבניין נשאר בבעלותם ובטיפולם עוד שנים ארוכות. ד”ר גלעדי, בנוסף לכך שהיה הפסיכיאטר הראשון של תל-אביב, היה גם ממקימי קופת-חולים לאומית. במהלך הקריירה שלו ניהל גלעדי מחלקות בבתי-חולים באזור המרכז. מאמרים שכתב בתחומי עיסוקו, בעיקר בעיתונים המזוהים עם התנועה הרוויזיוניסטית, נגעו גם בבעיות בחיי המשפחה. בינואר 1954 הוא מפרסם מאמר בעיתון ‘חרות’, בו הוא מביע תרעומת על הקלות בה זוגות צעירים מתגרשים ומציע להקים מוסד ממלכתי לייעוץ לזוגות טריים: “ראיתי את הדור הנוירוטי הזה הזקוק לעצה והדרכה וחשבתי מדוע לא נעשה גם אנו משהו בעניין זה כפי שעושים היום בארצות תרבותיות.” בהמשך המאמר הוא מספר על מטופלת שלו שנאלצה לעשות הפלה משום ששלושה חודשים אחרי החתונה הבינה שהיא ובעלה אינם מתאימים זה לזה –”ומתי נודע לך כי אין התאמה ביניכם?” שואל גלעדי. –”כשלושה חודשים אחרי הנישואין” עונה המטופלת. –”ולמה לא שלושה חודשים לפני הנישואין?” תוהה הפסיכיאטר גלעדי.

על חמדה גלעדי שהייתה פעילה חברתית ופוליטית, כותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: “בבואה ארצה היה מצבה המשפטי של האשה עלוב מאד, הישוב החרדי נלחם מלחמת תנופה נגד מתן זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לאשה, והיא אחת הראשונות, שהניחה את היסוד ל’התאחדות נשים לשווי זכויות’. נבחרה לשופטת בבית משפט השלום העברי. בשנת 1936 נאסרה בשעת השתתפותה בהפגנה נגד ממשלת המנדט, והייתה האשה הראשונה בכל ארץ-ישראל שנאסרה בעוון מלחמתה לציונות שלמה.”

ברוך גלעדי (2007-1916), בנם של מרדכי ושל חמדה, למד משפטים והחזיק משרד עורכי-דין ברחוב אחד-העם. במלחמת העולם השניה שירת כקצין בצבא הבריטי. בשנת 1947 נבחר לכהונת שופט בית משפט השלום בתל אביב. הוא התחתן באוגוסט 1951 ובנו הבכור נולד ב-1954.

ד”ר מרדכי גלעדי נפטר באוקטובר 1977, בגיל 94. לאחר מותו הבעלות על הבניין עברה לרשותם של נחמה ואהרון טלמון.