בֵּית גּוֹלְדְפַרְב

בית גולדפרבּ – רחוב השומר 6.

ישראל גולדפרב בן העליה השניה, הגיע ארצה מאוקריאנה. בארץ פגש את אידה לבית קורונל, ילידת ירושלים. השניים התחתנו וגרו עד אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, ברחוב שטיין בנווה-צדק. שם גם נולדו שני בניהם: אבשלום ועמנואל. לאחר פרעות תרפ”א עברו לגור בשכונת נווה-שאנן לזמן מה, אבל כבר בשנת 1925 החליטו להקים בית על אדמת ‘כרם משראווי’, בסמוך לרחוב נחלת-בנימין ובצמוד ל’שוק הכרמל‘. במרחק של עשרות מטרים מהבית, מערבית וצפונית לו, זו לצד זו עמדו השכונות ‘מנשיה’ ו’כרם התימנים‘.

במאי 1925 מקבלת אידה גולדפרב אישור לבנות בית המכיל שלושה חדרים, מטבח, חדר שימוש ומרפסת. המהנדסים האחראים על התכנית הם צמד השותפים חיים סימה וא. גליק. מסיבות שונות הבניה התעכבה, אך במיפקד האוכלוסין של 1929, בני המשפחה כבר רשומים בכתובת: רחוב השומר 6. באפריל 1933 מתקבל אישור בניה לתוספת של שתי חנויות.

זאת הייתה תקופה של תנופה כלכלית ואידה גולדפרב לא התקשתה למצוא שוכרים לשטחי המסחר. בחנות אחת נפתחה המספרה של משה גבאי, ואילו בחנות השנייה התמקמה החנות ‘דהב’: “מכין לקראת החג חליפות ומכנסיים, צמר ופשתן, לפי הזמנות מיוחדות במחירים נוחים ואחריות גמורה. אפשר גם להשיג תלבושת ‘הפועל’ (מודעה בעיתון ‘דבר’, 20 במארס 1935).” משה ויטונסקי שגר ברחוב בוגרשוב 80, פתח בשנת 1939 בית עסק למעילי עור וחייטות: “מכנסי צמר ובגדי עבודה מחומר חזק וטוב, ובזיל הזול. רק ברחוב השומר 6 אצל ויטונסקי (‘דבר’ 17.3.1939).” במודעות אחרות ויטונסקי מבטיח הנחות לחברי קיבוצים ומציע מכנסי צמר החל מ-46 גרוש.

בעוד אידה ממונה על ענייני הבניין, היה ישראל עסוק בעבודה בנקאית. לאחר סכסוך עסקי העביר את פעילותו, ביחד עם שותפיו, לביתו. עיתון ‘המשקיף’, 12 באוקטובר 1942:

הודעה למפקידי בנק אשראי. אנחנו החתומים מטה, חברי ההנהלה של ועד נושי בנק אשראי, מודיעים בזה שהעברנו את מקום פעולתנו מהמשרד שברחוב הרצל לרחוב השומר 6. מהיום והלאה אין לנו שום קשר עם המשרד ואנו מסירים מעלינו את האחריות המוסרית והכספית של פעולות המשרד. חברי ההנהלה של נושי בנק אשראי: ישראל גולדפרב, היינריך וולראוך, משה סוקולובסקי.

בנוסף לעבודתו בתחום הפיננסי, הגדיר עצמו ישראל גם כסופר, אם כי החוברת היחידה שהדפיס “משה לאור האגדה הישראלית”, לא זכתה להצלחה גדולה. מדי פעם פירסם מאמרים, בהם השתמש בשם משפחה מעוברת – ישראל זהבי. אבשלום, הבן הבכור, הוסמך כאגרונום. עמנואל ניסה להתפרנס מתיווך דירות ומגרשים. בין שני האחים התקיימו קשרים קרובים במיוחד, לאורך כל ימי חייהם.

בסוף שנות ה-40 מבקשת אידה להוסיף מרפסת בקומה א’ ודירה בת שלושה חדרים בקומה ב’. האדריכל הנודע יהודה סטמפלר שנקרא לבצע את העבודה, מוותר מסיבות לא ידועות על הפרוייקט, אך הוא עושה זאת ברוח טובה: “אין לי שום טענות או תביעות כספיות אליה (אל גברת גולדפרב).”

באותן שנים, בעקבות אירועי המלחמה, כשאלפי פליטים מוכי גורל הגיעו לתל-אביב, עלו וצפו סיפורי זוועה שהעמידו את הפקידים בעירייה בפני דילמות אנושיות. כמעט בכל בניין בעיר גרו ניצולים, לעתים פגועים ונטולי כוחות, לעתים בודדים וחסרי יכולת להתפרנס. כך גם כאן. חוה קמפינסקי שגרה ברחוב יהודה הלוי שולחת בשלושה במאי 1954 מכתב לוועדה לבנייה ובניין ערים. היא מבקשת רישיון לחנות שימורים וממתקים, בבית ברחוב השומר מספר 6. בקשתה נדחתה ועל-כן היא כותבת:

הנני פונה בזה לכבודו בבקשה דחופה לעיין מחדש בבקשתי ולהסתלק מהסירוב. לפי דעתי אין יסוד לכל הסתייגות. החנות בנויה כולה מלבנים ומטיח. גם מצד חברת הביטוח לא היו כל התנגדויות. במשך כ-20 שנים בערך נוהלו בחנות עסקים שונים. עלי לציין שהנני עולה חדשה ובכל שנות הכיבוש הגרמני בפולין שהיתי במחנות ולבסוף שלוש שנים במחנה הריכוז באושוויץ (מספרי 48696). גם בעלי סבל במחנות בדכאו ובאושוויץ ועלה ארצה כמעפיל בשנת 1948. אני תקווה שכבודו יעיינו בבקשתי שנית.

לאחר שכבר ניתן אישור להקמת העסק, נמצא בבדיקה נוספת שאין מדובר במבנה מתאים: “הנני מצטער להודיעך כי הועדה החליטה שלא לאשר את בקשתך באשר העסק קיים בצריף בנוי עץ.”

עשרה חודשים מאוחר יותר, סיפור דומה חוזר על עצמו, אבל הפעם עם סוף טוב: “אני החתומה מטה, מרים רוזנברג, נולדתי ב-1899, פונה בבקשה לתת לי רישיון עבור חנות תמרוקים ברחוב השומר 6. הבניין לדעתי מתאים מאוד אחרי שהשקעתי בו שיפורים רבים עבור חנות תמרוקים בקנה מידה קטן. באתי ארצה לפני שש שנים אחרי השחרור מאסון הדמים של גרמניה ונשארתי אלמנה. בתי נשואה, אם לשני ילדים קטנים, ובעלה מרוויח בקושי את לחמו. לדאבוני אינני יכולה לקבל עבודה בשום מקום בגלל גילי, למרות שמקצועי רוקחות. מקווה שתבינו את מצבי המיוחד ותאפשרו את בקשת הרישיון.” הבקשה מאושרת והחנות נפתחת.

ישראל גולדפרב נפטר בתחילת שנות ה-50 ואשתו אידה הלכה לעולמה ביוני 1955. היא הורישה את הבית לשני בניה, שהמשיכו להתגורר במקום. בשנת 1968 עמנואל גולדפרב מבקש להרחיב את הבניין ולהוסיף קומה שלישית. הוא מחוסר עבודה ומצבו הכלכלי אינו מהמשופרים. את הרחבת שטח הבניין הוא מבקש להקצות לצורך מגורי המשפחה וכן להשכרה, כדי שתהיה להם הכנסה ממנה יוכלו להתקיים. אבשלום נפטר ב-1979 ועמנואל נפטר ביוני 1992. חלקו בבית עבר בירושה לאשתו מינה. זמן קצר אחר-כך רכשו יזמים את הנכס והחלו בהליך של שיפוצו והשבחתו.

היתר הבניה שמקבלת ביולי 1997 האדריכלית נילי פורטוגלי בשם היזמים, מלמד מדוע המבנה הנוכחי אינו מזכיר את הבניין המקורי: “הריסת בניין קיים והקמת בניין חדש למסחר ומגורים בן ארבע קומות וחדרי יציאה לגג… ” אלמלא היה כבר בית ברחוב לילינבלום שזכה לכינוי ‘בית המעוינים’ (הבית של בן-הלל הכהן), היה יכול ‘בית גולדפרב’ לזכות באותו כינוי. חזית הבית מעוטרת לאורכה ולרוחבה במעוינים.

כיום, זהו בית מגורים מסוגנן, שבקומת המסחר שלו פועלות, חנות הבדים ‘הולנדר’ וחנות סדקית לצורכי תפירה.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.

בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים, הממוקמים על חיבור הרחובות נחלת-בנימין וקלישר. מלבד בית הגמלים, ניתן לראות בסרט גם את בית גולדפרבּ.