בית פייגה ארליך
בית פייגה ארליך – רחוב הרצל 64.
שני השותפים פנחס קוטלר ובן-ציון הלוי, שניהלו בית מסחר ומכולת בשכונת ‘מרכז מסחרי‘, היו גם בעלים של מגרש בקצה הדרומי של אותו מתחם, בואכה שכונת ‘פלורנטין’. על המגרש הם החזיקו מחסן הבנוי עץ. בשנת 1930 מכרו את המגרש לגברת פייגה ארליך והיא זאת שהקימה, בתכנונו של המהנדס ישראל מיכאלי, את הבית ברחוב הרצל 64. תחילה היה זה בית בן שתי קומות, אבל כבר ב-1933 נוספה הקומה השלישית למבנה.
על-פי מספר התלונות שהתקבלו עליה בעירייה, וכן לפי המכתבים שנשלחו מעורכי-דין, נדמה שהאזרחית פייגה ארליך, לא הקפידה תמיד על שמירת חוקים, והיא גם כנראה לא הצטיינה ביחסי שכנות טובים. לאחר סכסוך עם בעליו של הבניין השכן, האיש מקבל מכתב מהוועדה המקומית לבניין ערים (יולי 1932): “הננו בזה להודיע לכב’ כי בהתאם לתלונתו תבענו את הגברת פיגה ארליך למשפט, בעד פתיחת אשנב הפונה לחצרו. בית המשפט הטיל עליה קנס והוציא פס”ד המחייב אותה לסתום את האשנב הנ”ל.” גם כעבור שנה הגברת עדיין לא צייתה לצו בית המשפט, עד אשר נאלצו לשלוח אליה את אנשי ההוצאה לפועל.
בעלה של פייגה ניהל באותן שנים בית-חרושת למראות וזכוכיות בשם ‘אירופה’, שהיה ממוקם ב’בית מטלון‘, ברחוב הרצל 51, אבל לאחר שנתקל בקשיים החליט בשנת 1932 להעביר את מלוא הפעילות מרחק 60 מטר בלבד מהבית ברחוב הרצל: “לרגלי העברת בית החרושת לביתי הפרטי הנני מכריז על הנחות גדולות.” חלפו שלוש שנים נוספות ופייגה ארליך החליטה למכור את הבית.
הרוכש של ‘בית פייגה ארליך’ היה הרב שפטיה סגל, שביחד עם אשתו חנה החזיקו בבעלות על הבניין עד אמצע שנות ה-60. הרב סגל שימש כמחנך בישיבת ‘שערי תורה’ בשכונה היפואית ‘נווה שלום’ והיה דמות מוכרת במתחם ‘מרכז מסחרי’. בבית הזה גדל בנם של חנה ושפטיה, רבי יהודה זרחיה סגל, שנחשב לעילוי בתורה וזכה לכינוי “ארי בן אריות” מפיו של ‘החזון איש’.
בקומת הקרקע עמדו מאז ומתמיד שתי חנויות. בחדר המדרגות ששימש גם כמעבר לחצר, נוסף בית מלאכה קטן בו פעלו בדרך-כלל בעלי מקצוע שלא היה להם רישיון מסודר. שפטיה סגל סידר בחצר הבניין חדר שירותים, לטובת עובדי החנויות ולקוחותיהם. בשנות ה-30 למשל, הייתה כאן חנות למכירת תכשיטים משומשים ולצדה מחסן שמנים של הסתדרות העובדים הלאומיים. אחר-כך נפתחה במקום מרפאה בשם ‘מזור’. מאמצע שנות ה-40 ובמשך למעלה משלושים שנה, בית העסק הבולט ברחוב הרצל 64 היה ‘הירשמן ושות’ – החסנת פלסטיק. החברה הפיצה באופן בלעדי מוצרים של מספר יצרנים.
ליאון בלינבאום עלה עם משפחתו מפולין בשנת 1957 ושנתיים אחר-כך פתח מרפדיה בבניין. לטענתו, לאחר שהתעמת עם פקחים, לא ידע שבישראל יש צורך ברישיון כדי לפתוח עסק. שנתיים מאוחר יותר נפתחה במקום המתפרה של שרגא פוגלבלט. החל מאמצע שנות ה-80, כמו במרבית בתי העסק באזור, גם לכאן הגיעו מחסני הרהיטים. גם כיום ניתן למצוא ב’בית פייגה ארליך’ בית עסק בשם ‘גיל גלריה לריהוט’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
בית פייגה ארליך בשנת 2006. צלם לא ידוע, מתוך תיק עבודות שהוכן על-ידי אינג’ יעקב שפר.
בית פייגה ארליך בשנת 2006. צלם לא ידוע, מתוך תיק עבודות שהוכן על-ידי אינג’ יעקב שפר.