בעקבות תקרית אנטישמית שחווה אב המשפחה, ארזה גם משפחת אופנהיים את כל רכושה וההורים, דב (1953-1878) ורבקה לבית ווינבאום, ביחד עם שמונת ילדיהם, נסעו ברכבות והפליגו באניה, עד שהגיעו לחופי יפו. לאכזבתם, המטען שנשלח מפולין ל-Jaffa הגיע בטעות ל-Japan ועל-כן המשפחה נותרה כמעט חסרת כל. 

לפי הסיכום עם דוד קמר, דונסקי היה הבעלים של האגף המערבי, זה שנמצא משמאל לדלת הכניסה הראשית. אופנהיים שעבורו נרכש האגף המזרחי, נאלץ לגור בשנתיים הראשונות, בעקבות אובדן הרכוש, בצריף בחצר, ולהשכיר לאחרים את הדירה המיועדת למשפחתו. זאת הייתה תקופה של עוני מרוד בה בני משפחת אופנהיים סבלו חרפת רעב. דב אופנהיים שהיה צורף במקצועו לא הצליח לפרנס את ילדיו. 

החל אז המשבר הכלכלי הגדול בארץ. לפי עדותו של הבכור בבניהם של דב ורבקה, אפרים אופנהיים, אותה הקליטו נכדיו בשנת 1978, נסמכו בני המשפחה כולם, במשך חודשים ארוכים, על שכר 30 גרוש ביום, אותו קיבל הבן השני – יצחק אופנהיים – בזכות עבודתו כעגלון. מהסכום הזעום הזה התקיימו עשרת בני הבית.

האגדה המשפחתית מספרת ששנתיים לאחר שעלו ארצה הגיע סופסוף המטען האבוד, אך הוא נבזז ברובו, והתקווה לעזוב את הצריף הרעוע בחצר ולעבור להתגורר בדירה שבבעלותם, התפוגגה. כשכבר אחז יאוש את ההורים והם חשבו לשוב לפולין, התעורר בוקר אחד הבן אפרים, הביט מהחלון וראה למרחוק חפץ מנצנץ. הוא פסע בדיונות החול, אשר בסוף שנות ה-20 עדיין כיסו חלקים ניכרים מאדמות העיר, וגילה מטבע זהב תורכי, בגודל של צלוחית. דב אופנהיים שמצא לכל הפחות את כלי הצורפות שלו במטען האבוד, הפיק מפיסת הזהב מספר לא מבוטל של טבעות משובצות באבני חן. את הטבעות מכרו ומהתמורה הכינו תכשיטים חדשים. 

אפרים עצמו עלה לירושלים כדי למכור לעשירי העיר, תכשיטים מעשה ידיו של אביו. בכך נפתחו חיים חדשים שאיפשרו למשפחת אופנהיים, בין היתר, להשתקע סופסוף בדירתם. דבר ראשון שעשו לאחר שהתמקמו, קנו ארון בגדים. זה היה, כך סיפר אפרים בערוב ימיו, סימן לכך שהגיעו אל הנחלה. בהתחשב בסיפור הפנטסטי על מטבע הזהב, מודה דובי אופנהיים, הנין, שייתכן כי מדובר באגדה העוברת מדור לדור ומתעצמת עם הזמן.

בזמן שמרבית החלוצים שעלו ארצה במהלך שנות ה-20, היו אנשים צעירים שהיגרו לפלשתינה בגפם, היה משהו יוצא-דופן במשפחת אופנהיים שהגיעה לכאן כמשפחה שלמה ומגובשת. עד מהרה הפך ביתם למוקד התכנסות של צעירים ,שהתגעגעו למעטפת המשפחתית, לאווירת החג כפי שהכירו בילדותם ולמסורת של בית הוריהם.

בכל אחת משתי הקומות ב’בית קמר’ נכללו ארבע דירות מגורים. הדירות הושכרו כאמור לדיירים אחרים. אבל כבר באמצע שנות ה-30 לאור התפתחותה של העיר, הוסבו הדירות שבקומת הקרקע לשטחי מסחר. דונסקי ואופנהיים, שכבר התגוררו בעצמם בבית, יזמו מספר שינויים במבנה, הרחבות ותוספת מרפסות. למעשה מאז 1937 ועד היום, כמעט ולא חל עוד שינוי משמעותי בבית.

עד היום ניתן לראות עדיין את חוט התיל המקיף את הבית. את החוט הניח דב אופנהיים במהלך מלחמת העולם השניה כדי שיוכל לקלוט את שידורי הבי.בי.סי. בעיקר רצו לדעת שצבאותיו של רומל המתקרבים מזרחה, לא יצליחו חס וחלילה לכבוש את הארץ. כשתמה התקופה הקשה וחלפו ימי המשבר, החלו כל בני משפחת אופנהיים להתאקלם ולמצוא את מקומם: אפרים, יצחק, אסתר, שלמה, יחיאל, מלכה, צבי ולאה. הם התחתנו והולידו ילדים. שלמה אופנהיים, אחד הבנים, היה ממקימי קיבוץ אלונים ואילו אחיו יחיאל הפך לחבר בקיבוץ גינוסר.

יהושע דונסקי נפטר ממחלה בגיל 28. ישראל דונסקי נפטר בשנת 1940, ואילו חנה אשתו עברה להתגורר לבדה, ברחוב הכובשים (כשנקרא עדיין רחוב מאה שערים). בשנת 1940 מתפרסמת מודעה בעיתונות העברית: “בענין עזבון המנוח ישראל משה דונסקי. נמצא למכירה בית בן שתי קומות, בכל קומה שני חדרים, מטבח, חדר רחצה, מרפסת וכניסה. רחוב שיינקין מס’ 31 תל-אביב. הצעות לקניה יש להגיש בכתב לד”ר פיליפ יוסף, עו”ד אפוטרופוס על העזבון.” אפרים אופניהם  הבן הבכור הוא זה שרכש לבסוף את האגף המערבי של הבית וצאצאיו הישירים הם בעליו של האגף עד עתה.

במהלך השנים פעלו ב’בית קמר’ לא מעט בתי עסק: מכבסה, שען שהיה גם צורף, מתפרה, עסק להתקנת שלטים, חנות לתיקון מכשירי חשמל, ומעבדות שיניים. כיום ניתן למצוא במקום את חנות הבגדים ‘קאלה’.

הצילומים כאן למטה, באדיבות משפחת אופנהיים. בצילום העליון, שצולם בשנת 1929, נראים דב אופנהיים (מימין) וישראל דונסקי, עומדים – ככל הנראה – בסמוך לביתם. בצילום התחתון (1925), ניצב הפועל יצחק אופנהיים (הבחור עם הכובע העגול) עם חבריו העמלים כשברקע נראים בתיה של העיר תל-אביב.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.