בֵּית צִינְקִין

כבר בשנותיו הראשונות משך אליו ‘בית צינקין’ בעלי עסקים קטנים והיווה יעד מבוקש לאלו שהיו מעוניינים לפתוח חנויות באזור. מובאת כאן רשימה של מכתבים שנשלחו לעירייה בבקשה להשיג רישיונות מיוחלים לפתיחת חנויות. מכתבים אלו מעידים על המצוקה בה היו שרויים רבים מתושבי העיר בשנות ה-30 וה-40. ביולי 1935 למשל, נשלח מכתב למחלקת הרישיונות של העירייה: “אני החתום מטה אליהו לניאדו. הנני מעז להתייצב לפניו בבקשה לבוא לעזרת איש בגיל בא בימים, אשר עול משפחה של חמש נפשות עמוס עליו. זה שבע שנים אשר אני מתפרנס ממקצועי בתיקון נעליים. נשארתי זמן רב נע ונד ובחוסר עבודה וכעת הירשה הבעל בית ברחוב שיינקין מספר 19 להעמיד לי חנות של שני מ”ר שיהיה לי למחסן או למגן מקור ומשמש וגם למחייתי ולמחיית בני משפחתי. הנני פונה לכבודו בבקשה שיואיל בטובו הרב להרשות לי בהעמדת החנות בחצר הנ”ל ובזה יצילני מחרפת רעב.” הבקשה נדחית.

פברואר 1941 מכתב שנשלח על ידי ‘התאחדות עולי צ’כוסלובקיה’: “הנדון: ליאו צנטנר. הנ”ל הגיש לכם בקשה למתן רישיון לפתיחת בית ספר לריקודים ושכר לו דירה מתאימה למטרה זו. היות והוא נמצא במצב דחוק ואין לו אפשרות לשלם את שכר הדירה עד שישתכר מהוראת ריקודים וצפויה לו סכנה שיוציאו אותו מהדירה, אנו ממליצים לסדר לו את הרישיון באופן דחוף. כדאי לציין שאדון צנטנר עלה ארצה בתור מעפיל מחוסר כל אמצעים ואין לו שום מקום מחיה ופרנסה. הוא רעב ללחם ממש ומתקיים רק על ידי תמיכות המוסדות.” הבקשה נענית בשלילה.

דבורה הוכשטיין בת 60, עובדת בבית חרושת לטווית חוטים. מכתב מ-29 באוקטובר 1946: “רצוף בזאת אני ממציאה לכם תוכנית עבור בניית קיוסק ברחוב שיינקין מספר 19. אני פונה לתשומת ליבכם שהנני אלמנה יותר משלושים שנה. כל השנים עבדתי קשה מאוד ואין בכוחותיי להמשיך בעבודת בתי חרושת. בקשה וגם חקירת מחלקה לעזרה סוציאלית נמצאות במחלקתכם. אני מקווה שתתחשבו עם מצבי המיוחד והאישור אקבל.” האישור מתקבל. מתוך מסמך פנימי: “לפי מיטב הידיעות שקיבלנו האשה הזאת היא אלמנה. בעלה ואביה נרצחו בשנת 1916 ברוסיה והיא ראויה לתשומת-לב מיוחדת.”

ביולי 1947 כותב אדם בשם רובינגר: “בשבוע שעבר הובאה בקשתי לפני כבודו להרשות לי להקים ממכר ספרים ועיתונים ברחוב שיינקין 19, בחדר המדרגות. בקשתי נדחתה. לפי המכתב המצורף לבקשתי תראו שלא אוכל לקבל את העזרה הכספית מצד הממשלה בלי שתאשרו לי את המקום למכירת עיתונים. אוכל להצביע על מקומות באותו הרחוב בהם הוצאתם רישיונות לאנשים באותם התנאים, והם: רחוב שיינקין 2, 7, 31 ושיינקין 62. נא להתחשב במצבי החמור, הנני בגיל העמידה ולשום עבודה פיסית אינני מסוגל.” הבקשה נדחית.

נובמבר 1947, מכתב מנדב יהודאי: “אני חייל משוחרר נדב יהודאי אשר שירתתי שש שנים בצבא, חיל התותחנים, וכן הייתי בבריגדה. מאז ששוחררתי לא הייתה לי עבודה קבועה וזה כשלושה חודשים שאני מסתובב באפס מעשה. אני נשוי בערך כשנה. יש לי הזדמנות לבנות קיוסק ברחוב שיינקין 19 ויש בדעתי לפתוח שם חנות קטנה לממתקים.” הבקשה נדחית. יהודאי מערער על ההחלטה ובתמיכת מוסד בשם ‘איגוד החיילים המשוחררים’, הוא מקבל לבסוף את הרישיון. אלא שחנות הממתקים של יהודאי לא מניבה הכנסות וכבר בשנת 1949 שוכרות את אותה חנות הגברות נחמה בבניק ולאה רוז’ני ומסבות את ייעודה למכירת בדים ואריגים.

בתחילת שנות ה-50 מלבד חנות תקליטים וחנות בשם ‘לפעוט’ שמוכרת עגלות תינוקות, פועלת צלמניה בחצר הבית ובכניסה לבניין עובד שען. בין השען לבין הצלם מתעורר סכסוך על מיקומו של שלט שמציב השען. הצלם, מיכאל נוביק, מבקש סיוע מ’התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה’: “הננו להביא לתשומת לבכם כי לחברנו, מר נוביק מיכאל, יש בית מלאכה לצילום ברחוב שיינקין 19, בחצר. מצבם של הצלמים בזמן האחרון הוא בכל רע מפני שאנשים לא מצטלמים כמו בשנים קודמות, לכן דרושה לו פרסומת כדי למשוך את עיני העוברים. היינו מבקשים וממליצים להרשות לו להתקין שני ארגזים עם תמונות.”

בסוף שנות ה-80 כשרחוב שיינקין הפך אופנתי, עמית כגן הוא הבעלים של ‘קפה כזה’. דיירים ותיקים עליזה ומאיר אורקין מתלוננים על הרעש שמקימים אורחי המסעדה. בדצמבר 2004 כותבת העיתונאית אורנה יפת במאמר ב-ynet: “פעם היה מוסד תל אביבי ידוע ששכן במעוז היאפיות ברחוב שנקין. למוסד קראו “קפה כזה” והברנז’ה השנקינאית עלתה אליו לרגל מדי יום. אביב גפן, איגי וקסמן, טליה שפירא ואמנים רבים אחרים פקדו את המקום מיום הקמתו בשנת 1988. הקפה אף התפאר בטבחית העבר ותסריטאית ההווה, דנה מודן, ובמלצרית לשעבר והעיתונאית כיום, אורלי וילנאי פדרבוש.”

בשנים האחרונות פועלת בקומת הקרקע, על חיבור הרחובות שיינקין ויוחנן הסנדלר הפיצרייה ‘עגבניה’. הבניין שופץ בשנת 2021 והוגבה במספר קומות. 

תחקיר וכתיבה: חגי להב.