בֵּית יַעֲקׁב רַבִּינוֹבִיץ

בית יעקב רבינוביץ’ – רחוב לוינסקי 16-14 , פינת רחוב הקישון. 

אחד העקרונות החשובים שהכתיבו את אורח חייהם של תושבי ‘אחוזת בית‘ ואחר-כך של תושבי תל-אביב, היה כי מדובר בעיר גנים שלא מתקיים בה מסחר. עד פרעות 1921 נהגו תושבי השכונות העבריות לערוך קניות ביפו. משהתרחשו מאורעות הדמים נוצר צורך בהקמת מוקדי מסחר ללא תלות מוחלטת כל-כך בחנויות של העיר הגדולה. הפרעות האיצו בחלק ניכר מתושבי יפו היהודים לעקור מן העיר ולעבור לתל-אביב, ובהם היו כמובן גם בעלי חנויות וסוחרים. כך נוסדה באותה שנה שכונת ‘מרכז מסחרי‘, שהייתה בעצם למתחם המסחרי המתוכנן הראשון, בישוב העברי.

השכונה השתרעה על השטח שנמצא דרומית ל’נוה-צדק‘ ול’אחוזת בית’ ההיסטורית וצפונית ליפו. רחוב לוינסקי שעליו בנוי ‘בית יעקב רבינוביץ’ הוא רחוב ארוך מאד שמתחיל בדרך יפו, למרגלות ‘מגדל נוה-צדק’ המפלצתי, ומסתיים ברחוב החרש, אבל החלק המעניין של הרחוב, זה שנכלל בתחומי ‘מרכז מסחרי’ מגיע רק עד רחוב העליה. כאן, סמוך לרחוב העליה מצוי ‘שוק לוינסקי’ שבשנים האחרונות הפך למוקד משיכה הן עבור תיירים המגיעים מחוץ לעיר, הן עבור התושבים המקומיים. כיום, מתחם השוק ומה שהיה בעבר ‘מרכז מסחרי’ הם חלק משכונת ‘פלורנטין’.

בית יעקב רבינוביץ’ שכתובתו היא רחוב לוינסקי 14 וגם 16, הוא הבית הראשון שנבנה ב’מרכז מסחרי’. אמנם שלמה זלצפס, שהיה הבעלים של הבניין השכן ברחוב לוינסקי 12, מציין במכתב שכתב לעירייה שהבית שלו הוא זה שנבנה ראשון בשכונה, אבל ככל הנראה הוא מתייחס לתחילת הבניה ולא למועד האיכלוס. יעקב וחנה רבינוביץ’ עלו ארצה מהעיר יאלטה, בחצי האי קרים. באמצע שנות ה-20 כאשר נכנסו לגור בביתם, היו לבני הזוג שתי בנות בגיל ההתבגרות, לאה ואפרת.

החל משנת 1934 שימשה קומת הקרקע גם לבתי עסק קטנים. תחילה נפתח במקום בית קפה שכונתי ובעקבותיו גם חנות תכשיטים וגם מסגריה. באותן שנים מקבל אזרח בשם יוסף גוטשל רישיון עסק ‘לסלילת חוטי תפירה’. עד אז הוא עבד במקום עם מכונות ישנות וללא שקיבל רישיון מסודר. שנתיים אחר-כך פותח זאב גלוסקינוס, בצמוד למסגריה, ‘מתפרת בגדים בכח מנוע’. בשנות ה-50 החזיק במקום אדם בשם שלמה ברוך מזנון לגזוז ולגלידה. בשנות ה-60 לצד אותה מסגריה, פועלות גם חנות מכולת וחנות תמרוקים, וכן בית עסק קטן של שען. 

בינתיים בית העסק של גוטשל צמח ושגשג עד שהפך לבית חרושת לחוטי תפירה בשם ‘לויתן’. לאה לינויל ואפרת ברנר, הבנות של יעקב רבינוביץ’, הן שירשו את הבית בשנת 1947 וניהלו אותו עד אמצע שנות ה-60, אבל גוטשל שבית החרושת שלו תפס את מרבית שטח המבנה, רכש מהן את הנכס. יוסף גוטשל נולד בשנת 1900 בעיר לודז’ בפולין ועלה ארצה בגיל 25. בראיון לעיתונאי ‘מעריב’, עודד הון (פברואר 1973) סיפר גוטשל: “כיום מונה המפעל 60 עובדים. נוסף למכונות לסלילת חוטים יש למפעל מצבעה בבת-ים המעסיקה עשרה עובדים. רוב תוצרת לויתן הם חוטי תפירה ורקמה בגוונים שונים והוא מספק גם חוטים לתעשיה.” ד”ר יחזקאל גוטשל, בנו של יוסף, ניהל בעקבותיו את מפעל ‘לויתן’ ברחוב לוינסקי 14.

בשנת 2024, ניתן למצוא ב’בית יעקב רבינוביץ’ חנויות אופייניות למתחם, המוכרות בעיקר בגדים זולים המיובאים מארצות המזרח.

תחקיר וכתיבה: חגי להב. 

אזרחים ותיקים מספרים

דולי כהן: בבית זה, נוסף על בית החרושת לחוטים, גרו גם מספר משפחות שהשתמשו באותו מטבח ובשירותים משותפים. משחקי הילדות שלנו היו על גג הבית. הרחוב היה תמיד סואן. זה היה הבית בו גדלתי.

 

ניתן לשתף את המאמר