בֵּית מֵדוֹב

מיד לאחר פרישתו מפרסם נתן חרובי מודעה בעיתון ‘דבר’, 13במאי 1932: “לעונת תפוחי אדמה, במחסן השרון. למכירת תוצרת חקלאית אפשר לקבל כל הידיעות הדרושות בדבר מכירת תפוחי אדמה, הוראות למיון, סידור ומשלוח. שולח שקים מיוחדים למשקים. כמו כן מקבל למכור כל תוצרת מהגן, פרדס ולול. לפרטים נוספים ותנאי המכירה נא לפנות לנתן חרובי, מחסן השרון, תל אביב, רחוב השוק 3, טלפון 410.”

בסמוך לבית-העסק של חרובי, ניתן היה למצוא באותן שנים את האטליז של הקצב נחום וינרסקי. וינרסקי, אשתו שרה וילדיהם חיה, אריה ושמואל, גרו ברחוב יבנה. ב-1939 נפתחה חנות למכירת דגים טריים של יוסף גולדצוויג. בחזית הפונה לכיוון הסמטה פעלה המכולת של אריה דובקין. אסתר ואריה דובקין גרו בדמי שכירות, בקומה שמעל המכולת. ב-1945 החליף את האטליז של וינרסקי מפעל קטן בשם ‘טל-מן’ שהגדיר עצמו כבית-חרושת לנקניק. 

בנובמבר 1946 התלקח סכסוך מר בין חלק מדיירי הבניין לבין בעל הבית, שבסופו היה צורך לערב גם את ראש העיר ישראל רוקח. אליהו כהן שהחזיק בבניין נוסף בבעלותו, ברחוב השוק 7, שם הוא גר בדירה מרווחת עם משפחתו, החליט לבנות בבניין, ברחוב השוק 3, שתי דירות לבניו הבוגרים יוסף ושמריה שזה עתה נישאו. אלא שכוונתו לבנות דירות על חשבון המרפסת בקומה השלישית, הייתה מביאה לחסימת הגישה לאור ולאוויר, עבור הדיירים באותה קומה. לאחר ששלחו מכתב תלונה ראשון ובעקבותיו תזכורת, נשלח פקח מטעם העירייה לבניין: “לא יתכן שיבנה בגזוזטרא השייכת לנו לפי תנאי השכירות, ושנית הרי אין לנו גזוזטרא אחרת ולא יתכן שאנשים בקומה השלישית יחיו כבכלוב. במרפסת זו אנו נעזרים הרבה מאוד היות ובימות הקיץ אנו נמצאים מרבית הזמן בחוץ ושמה אנו אוכלים, כובסים ויושבים בשעות הערב.” 

כך מתאר הפקח את הצפיפות בה חיו המתלוננים: “מספר כללי של חדרים בקומה הזו הוא 3. בחדר אחד גרה משפחת יעקב ברוך, אב ואם לשני בנים בגיל 20. בחדר שני גר אלברט מיה ואשתו. בהול גרים יצחק מיה ואשתו, וזקנה בת 75, אימו של יעקב ברוך. בחדר השלישי גרה משפחת יהודה שמעון. לדירה ישנם רק שני מטבחים. סך-הכל הנפשות בדירה הזו הוא 13 ולכולם ביחד יש רק בית כיסא אחד, ובלי אמבטיה.” בעל הבית, אליהו כהן, שלח מצדו מכתבים כדי לזרז את מתן הרישיון ואף גייס לעזרתו את אדריכל השיפוצים יצחק טולדנו ואת המהנדס העירוני. סוף דבר: ישראל קורח נכנס בעצמו לעובי הקורה והוחלט למנוע מבעל הבית את מימוש תכניתו: “אין כל אפשרות מוסרית למתן רישיון עקב הצפיפות הרבה הקיימת בלאו הכי.”

לאורך השנים פעלו ב’בית מדוב’ בתי עסק שמכרו בעיקר בשר ודגים. הבולטים שבהם היו חנות של ‘תנובה’ וסניף של חברת ‘אשור’. במקביל החל משנות ה-70 החלו להיפתח כאן חנויות ובתי מלאכה בתחום הטקסטיל. משפחת שאוליאן החזיקה בבניין מפעל קטן לגזירת דברי הלבשה. בשנות ה-90 נפתחה משמאל לדלת הכניסה הראשית חנות בשם ‘ויוה – מידות גדולות’.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.