בית מני
בית מני – רחוב יהודה הלוי 36.
למרות שנבנה כבר בשנת 1915, חשיבותו ההיסטורית הגדולה של ‘בית מני’ נרשמה דווקא באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. זה הבית שמסמל יותר מכל את תום ימי ההרס, בהם נכתשו מבנים מימי בראשית של העיר ובמקומם נבנו מגדלים ומוסדות לפי צרכיהם של קבלנים ובעלי ממון. גם הבית ברחוב יהודה הלוי 36 היה מיועד להרס על-ידי בעליו החדשים ‘בנק לאומי’, שהתכוונו להכשיר במקומו מגרש חניה. אלא שהפעם בהנהגתה של ‘המועצה לשימור אתרים’ ובתמיכתו של חבר הכנסת מרדכי בראון מ’מרצ’, התעוררה התקוממות חסרת תקדים.
באוקטובר 1985 התייצבו בחזית הבית עשרות מפגינים, ובתוכם הגברת פנינה רוזנבלום. המפגינים החזיקו בידיהם שלטים בהם נרשם בין היתר: “בנק לאומי לישראל ללא נשמה ציונית”, “בית מני נהרס עבור שישה מקומות חניה”, “הפסיקו את ההרס”. שבועיים מאוחר יותר פורסם ב’מעריב’: “הריסת בית מני עוכבה. ראש עיריית תל-אביב שלמה להט שכנע את יו”ר הנהלת בנק לאומי ארנסט יפת לדחות את הריסת הבית בכמה חודשים. להט הסביר כי הוא רואה חשיבות בשימור הבית שהוא בעל ערך היסטורי וציון דרך בעברה של תל-אביב.”
סופה של הפרשה בהצלחת המאבק. הבנק נעתר לשפץ את הבית ולשלבו בתוך הקומפלקס המודרני שנבנה. האדריכל אמנון בר-אור, שמשרדו הופקד על השיפוץ כתב במסמך מסכם: “ניתן להניח כי העניין הציבורי שהתעורר בשנים אלה בנושא שימור בתים בתל-אביב, הניח את היסודות האיתנים לאכיפת חוקי השימור שמעניקים עומק היסטורי לתל אביב – עיר ללא הפסקה.”
הבית נבנה עבור אדם בשם שלמה ברסקי, בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לפני שהשלטונות העותמאנים גירשו את היהודים מהעיר. הוא הוקם בשכנות לבית האחרון בשכונת ‘אחוזת בית‘, כשזאת נקראה כבר ‘תל-אביב’. ברסקי שהסתבך כניראה בענייני נדל”ן מכר את הבית ל’בנק אפ”ק’ שבתורו מכר אותו לשופט יצחק מלכיאל מני, האיש שעל-שמו המבנה קרוי.
מני, יליד העיר חברון, בן למשפחה ענפה ושורשית שרבים מבניה החזיקו בעמדות מפתח בישוב היהודי, התמנה לשופט בבית-המשפט העליון מטעם שלטונות המנדט. כשרכש את הבית בן שתי הקומות היו בקומת הקרקע עשרה חדרים, שני מטבחים ושתי אמבטיות. בקומה העליונה היו שמונה חדרים, שני מטבחים ושתי אמבטיות נוספות. מני נפטר שנתיים לאחר שנכנס לגור בבית. יורשיו העדיפו לוותר על המגורים במקום ובחרו להשכיר את חדריו, בעיקר לבעלי מקצועות חופשיים ולנציגי חברות מסחר. באמצע שנות ה-30 ניתן למצוא כאן את: סוכנות בתי-מסחר לחו”ל ‘ארי בראודה’, את עורך-דין י. אייזן, וכן את בית המסחר לעצים שלפי המודעות בעיתונות “מציע כל מיני עצים מיוגוסלביה כמו אלון, אורן, תאשור ותדהר.”
אדם בשם נסים רופא מתפרנס בדוחק ממכירת מזון ומשקאות במזנון שהקים בחצר הבית, אלא שהוא נתקל שוב ושוב בפקחים של העיריה ונדרש לשלם קנסות. בצר לו מחליט האיש בשנת 1954 לפנות לעזרה, ישירות אצל ראש העירייה, מר חיים לבנון. כך כתוב במכתב ששלח: “הנני מרשה לעצמי לפנות לכבודו בדברים הבאים. אני יהודי שעליתי ארצה מספרד בשנת 1944 אחרי שהייתי שם במשך שלוש שנים במחנה הסגר פאשיסטי. באתי ארצה עם אשתי, אבי הזקן ובתי. סבלתי קשות במחנה ההסגר וכתוצאה נשארתי חירש. אשתי חולנית ועלינו לכלכל את אבי הזקן. לפני שמונה שנים קיבלתי רשות מבעל בית ברחוב יהודה הלוי 36 להכין תה עבור המשרדים שבסביבת הבית. במרוצת הזמן בניתי לי צריף קטן בחצר הבית ואני מחזיק בו מזנון צנוע. אני מחלק תה למשרדים בקרבת מקום ואשתי החולנית עוזרת לי בזה. אין לנו כל אפשרות אחרת להתפרנס מפאת מצבנו הבריאותי…”
הוא ממשיך ומתאר את מצוקתו ולבסוף מבקש שיתערבו למענו. ואכן, גם אם ראש העירייה עצמו לא קרא את המכתב, הוצא למר רופא רישיון לבית עסק ונחסכו ממנו הקנסות.
יורשי יצחק מלכיאל מני החזיקו בבעלות על הבית עד שנת 1978, אז מכרו אותו ל’בנק לאומי’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
