בית מוֹרִיס רוֹבּרטְס

בית מוריס רוברטס – רחוב נחלת בנימין 57. 

נכתב בעזרתה האדיבה ועל-פי עדותה של אילה וייסר, בתו של מוריס רוברטס. 

מגרש מספר 174 בשכונת נחלת-בנימין עומד ממש בעורפו של בית-הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. מן העבר השני, 200 מטר מערבית לבית, ניצבה פעם ‘הגימנסיה הרצליה’. על המגרש הזה עמד בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בית בבעלותו של אדם בשם יצחק גרין. בפברואר 1933 מכר גרין את המגרש ואת הבית שהיה בנוי עליו, למוריס רוברטס, בסכום של 3,500 לא”י. רוברטס שכר את שירותיו של האדריכל בן-עמי שולמן כדי שיבנה עבורו בניין בן שלוש קומות על חורבות הבית הקודם. שולמן בנה בית סימטרי ונאה, בסגנון בינלאומי צנוע, ללא יומרות יוצאות דופן וללא התחכמויות.

מוריס רוברטס (1892 – 1960) נולד בליטא והיגר עם משפחתו בגיל 16 לארה”ב. הוא למד מוסיקה בפריז, אבל לאחר שעלה ארצה היה יהלומן והחזיק מספר פרדסים באזור רחובות. את כספו השקיע בין היתר, בבניית בתים בעיר. מלבד הבית הזה בנחלת בנימין הוא הקים בתים נוספים ברחוב פאירברג וברחוב פילון. רוברטס שנותר כל חייו מוסיקאי בנשמתו, תרם לגופים מוסיקליים בארץ בעין יפה, עד כדי כך שהיה מוכן להוסיף לבניין קומה רביעית על חשבונו, כדי שיהיה משכן למפעל האמנותי שנקרא ‘האורטוריה הארצישראלית’. לשם כך היה צורך ברישיון מיוחד. ב-5 במאי 1935 נשלח מכתב אל ממלא מקום ראש העירייה ישראל רוקח: “א.נ, האדון מוריס רוברטס אחד מבכירי האורטוריה הא”י מתנדב לבנות על חשבונו לצרכי האורטוריה קומה נוספת לביתו הנמצא ברחוב נחלת בנימין מספר 57. קומה זו תכיל אולם גדול לחזרות כלליות, חדרים צדדיים ללימודי קבוצות בודדות, ספריה, משרד וחדרי שימוש, ותימסר לרשותנו בלי כל תשלום. הרינו פונים בזה בבקשה לאשר את התוכנית הזאת ולהרשות את הוצאתה אל הפועל. עלינו להדגיש כי בהגשמת התוכנית תלוי קיומה של האורטוריה הא”י. האורטוריה היא אגודת חובבים המשתתפים בהצגות שלא על מנת לקבל פרס. אין לנו שום מקורות הכנסה קבועים. מן המותר לבאר את גודל הנזק התרבותי הכרוך בביטולה חס וחלילה של האורטוריה. משוררנו הגדול חיים נחמן ביאליק התחיל לפני מותו בפעולה לביסוסה של האורטוריה, פעולה שהופסקה לפני ביצועה. בידיכם הדבר ואנו מקווים שלא תגזרו כליה על מוסד אומנותי חשוב העומד לשירות הציבור כולו.” בתחתית המכתב שהתקבל מופיעה הערה קצרה: “לדחות הבקשה היות וזה מתנגד לחוק.” 

הקומה במפלס הרחוב שימשה למסחר. בשתי הקומות העליונות נפתחו משרדים. כבר בשנת 1935 שלוש החנויות שהוקצו למסחר היו מאוכלסות. מצד שמאל לדלת הכניסה ישב משרד הנסיעות ‘דיזנהויז’. במאי 1935 המשרד משווק טיול מאורגן למשחקי הספורט של הים התיכון: “טיול זול, נהדר ומעניין ליון. הזדמנות יוצאת מהכלל. הספורטאים הכי טובים של המכבי א”י ישתתפו במשחקים. בואו בהמוניכם לחזות במחזה ההיסטורי ובהזדמנות זו גם לסייר את יון.” מצד ימין פעלה מספרה, ובתווך התמקמה חברה בשם ‘המפעיל’.

בסוף שנות ה-40 הבניין נרכש על-ידי יהודי מדרום אפריקה ששמו סם הקנר, ואשר ייוצג לענייני הבית בידי עורך-דין קוסובסקי-שחור. בנובמבר 1956 – בעקבות ‘מבצע סיני’ שעורר אצל כולם חששות מפני מלחמות – מתארגנים דיירי הבית ומבקשים לרענן את המקלט, באמצעות מכתב שמופנה לעירייה: “בבית הנ”ל נבנה בעת מלחמת העולם השניה מקלט בהשתתפות דיירי הבית. עם תום המלחמה הפך המקלט לבית מלאכה. אנו, דיירי הבית הזה הח”מ, רוצים להחזיר כעת את המקלט לייעודו והננו מבקשים את התערבות העיריה בענין זה.”

אהוד ברץ מוסיף עדות אישית: “לאבא שלי הייתה שם חנות לחרטות עדינה, מדליות, סמלים ‘שפיטלניק את ברץ’ מ-1953 עד 1977! הכניסה לחנות ובית המלאכה הייתה במעבר צר, מצד ימין בבניין, והשתרעה על איזור מכירה ועבודה, וקומת פרטר. החנות הפינתית הייתה חנות לבגדי גברים. הוא תפר לי את כל התחפושות, וגם את חליפת בר המצווה…“

כיום, את כל קומת המסחר תופסת מסעדה יפנית בשם ‘מן טן טן’.