בית פולישוק

בית פולישוק – רחוב אלנבי 62, פינת נחלת בנימין 1.

ארבעה מבנים מונומנטליים מקיפים את ‘כיכר מגן-דוד’ שמחברת את  רחוב אלנבי עם הרחובות שיינקין, הכרמל, קינג ג’ורג’ ונחלת-בנימין: ‘בית גרשון לוין‘, ‘בית גוטגולד‘, ‘בית מנגל’, והמוכר מבין הארבעה – אם כי לא בהכרח היפה שבהם – ‘בית פולישוק’. הבית נבנה בשנת 1934 בצורת האות V כשחזיתות הבניין מותאמות לזווית בה נפגשים זה עם זה, הרחובות אלנבי ונחלת-בנימין.

יהודה פולישוק (1959-1893) רכש את המגרש על חיבור השכונות ‘נחלת-בנימין’, ‘מרכז בעלי-מלאכה’ ו’כרם התימנים’ כבר בשנת 1922 והקים עליו בית בן שתי קומות. על מצבו של הבית ניתן ללמוד מתוך מכתב ששולח לעירייה סנדלר בשם אליהו שומאכר, ביולי 1930. לשומאכר זה, סנדלריה הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין הישן, וגם אם קיימת אצלו נטיה לדרמטיזציה במטרה לקבל רישיון להרחבת שטח החנות ולהוספת חלונות, הרי שהתמונה המתקבלת עגומה: “אין כל אפשרות לעבוד בסנדלריה מפני החום הרב. היו מקרים שהפועלים השליכו את עבודתם מפני האוויר המחניק. הרבה פעמים התעלפתי ונפלתי ארצה לעיני הנכנסים לתוך חנותי, והרופאים הכירו שהחום והאוויר משפיעים על בריאותי.” מתוך כך, או מתוך סיבות אחרות, בני הזוג פולישוק מחליטים בשנת 1934 להרוס את הבניין הישן ולבנות על-פניו בית משרדים שיתחרה בהמשך עם ‘בית הדר’, אשר נבנה ממש באותה תקופה, על בסיס רעיון דומה: בניין מסחרי מודרני ורחב ידיים, במיקום מרכזי. 

דבורה, יהודה פולישוק, וארבעת בניהם, עברו בעצמם לגור ברחוב אחד-העם בזמן שהאדריכלים ליאסקובסקי ואורנשטיין שתיכננו את הבניין החדש, פיקחו על העבודות. כבר בחודש מאי 1935 מתחילות להיפתח חנויות במקום וחברות מודיעות על העברת משרדיהן ל’בית פולישוק’. בין היתר, מחלקת המודעות של עיתון ‘הארץ’ עוברת לכאן, כך גם ההתאחדות העממית של הדיירים, מועדון תנועת הציונים הרדיקליים, בית המרקחת של מלכין, וגם משרד להנהלת חשבונות בשם ‘הפנקסן’. בינואר 1936 מפרסמת חנות ‘רקא ויקטור’ מודעה בעיתון ‘דבר’: “לנוחיות לקוחותינו הרבים, העברנו את המרכז שלנו לנקודה המרכזית ביותר בתל-אביב: ככר מגן-דוד, בית פולישוק – שם ימצא הקהל הנכבד מבחר ענקי של הדוגמאות החדישות, עם ההמצאות הכי מודרניות במקצוע הרדיו.”

הרבה חנויות ובתי-עסק פעלו לאורך הדורות בבניין, אבל לעולם הוא יהיה מזוהה עם החנות ‘נעלי פיל’. חנות הנעליים המיתולוגית, מהמוכרות והאהובות בתל-אביב, הפכה לאתר עליה לרגל לילדי העיר, וכך נותרה עד אמצע שנות ה-70. ותיקי התושבים אף ממשיכים לכנות את הבית, ‘בית פיל’, על-שם חנות הנעליים, שהייתה ממוקמת בכניסה למבנה והציגה זוגות נעליים בחלונות עגולים. מודעה לדוגמה, מתוך עיתון ‘המשקיף’, 22 בנובמבר 1946: “הפיל בא ורכש מיד את לב ילדינו! נעלי פיל – רכשו את לב ילדי הארץ בשירותן הנאמן.” או עיתון ‘הארץ’, נובמבר 1949: “גם בגשם השוטף ביותר, נעלי פיל מגינות על בריאות ילדך.” ועוד אחת משעשעת, ‘מעריב’ נובמבר 1966: “איך יודעים שהפיל היה במקרר? לפי טביעות האצבעות על המרגרינה! אך ברצינות… רגלי הילדים חייבות בנעליים מתאימות. נעלי פיל.” ואי-אפשר לומר שלא התייחסו כאן ברצינות גמורה לעבודה. מבחינת ההנהלה נעליים זה מקצוע. כך במודעות דרושים מסוף שנות ה-50: “דרוש צעיר אחרי שירות צבאי, המעוניין בהשתלמות במקצוע הנעליים. נעלי פיל, אלנבי 62, ת”א.”

כשבועיים לפני שחיל האוויר האיטלקי תקף את תל-אביב תקיפה קטלנית (ספטמבר 1940) מתריעים ב’משמר האזרחי’ מפני מצבו של המקלט ברחוב אלנבי 62: “דיירי הבית פנו אלינו בתלונה שהמקלט המסודר על ידי בעל הבית אינו בסדר. לפי דבריהם עומדים הקירות משקי חול בלי תמיכות מספיקות. הדיירים גם טוענים שבזמן האזעקה נכנסו מן הרחוב כ-200 איש וכי סכנה נוספת נשקפת לנמצאים במקלט. נא לבדוק אם המקלט הזה בנוי לפי רישיון.” לבסוף, הבית אכן נפגע מהדף של פצצות בתקיפה נוספת על העיר, שהתרחשה בשנת 1941. את הפיצויים בגין הנזק דורש יהודה פולישוק רק בינואר 1946: “נא לרשום לפניכם ברשימת הנזקים את הנזק שנגרם לי ע”י ההפצצה האווירית של האויב שחלה בלילה שבין 11 ל-12 בחודש יוני 1941, כדלקמן: ארבע שמשות ראווה של זכוכית קריסטל בגודל 2.94 על 2.91 מטר. חיים קרביץ – 80 לא”י. יוסף כהנוביץ – 80 לא”י. גלבר – 80 לא”י. לדרמן – 80 לא”י.  סה”כ 320 לירות ארץ ישראליות.”

בעקבות מותו של יהודה, הטיפול בבניין עובר לידי בניו, פרופ’ זאב פולישוק, ד”ר אשר פולישוק, המהנדס חיים פולישוק והבן הצעיר מנשה. זאב פולישוק נפטר בשנת 1976, שנה אחר-כך נפטרה האם דבורה, ובשנת 1980 גם אשר פולישוק הלך לעולמו.

לאחר שנים של בלאי טבעי, שופץ הבניין בשנת 2015 והפך למלון בשם ‘פולי האוס’.

הצילום משנת 1936 (כאן למטה): אוסף אדית ואריק מטסון.

ניתן לשתף את המאמר