בית ציון שלמה
בית ציון שלמה – רחוב רענן 28, פינת מטלון 5 (לשעבר רחוב מרכז מסחרי).
על מגרש מספר 86 בשכונת ‘מרכז מסחרי’ עמד עד תחילת שנות ה-30 בית קטן בן ארבעה חדרים בבעלותו של יוסף שפרן. בשנת 1931 הסב שפרן את ייעודו של הבית ובמקום ארבעה חדרי מגורים היו בו מאותה עת שתי חנויות ושני מחסנים. באחת החנויות ישב הד”ר יבנין ששיווק חומרי חיטוי כימיים. ב-1935 מכר שפרן את הנכס לציון שלמה. תוך זמן קצר התקבל צו הריסה לבית הישן והוקם על פניו בניין בן שלוש קומות בסגנון הבינלאומי. ציון שלמה קיבל רישיון לפתיחת חמש חנויות בקומת הקרקע, בעוד שתי הקומות העליונות הוקצו למגורי דיירים.
שלמה ברוקס ואלבר לוי היו הראשונים לפתוח כאן בית עסק. הם קיבלו אישור לניהול בית אריזה לחמאה, אבל התנאים הסניטריים במקום לא השביעו את רצונו של קצין הרפואה ד”ר אופלטקה, שרשם בדו”ח שהעביר לעירייה: “ידברו איתי בעל העסק יחד עם מחבר התכנית, בנוגע לסידור מחסן מיוחד לחומרי אריזה, לחדר הגלילים המסומן בתכנית, לריצוף הקירות בחרסינה, לאמצעי הגנה בפני זבובים, ובכלל לסידור הפנימי הבלתי משביע רצון של מקום העסק (אוקטובר 1935).” אלא שלמרות שהעניין הבירוקרטי נפתר, בית העסק כשל. כך מפרסם שלמה ברוקס במארס 1936, בעיתון ‘דאר היום’: “בית חרושת לחמאה עם רישיון, עומד למכירה. עם כל המכשירים המודרניים ביותר. המכשירים מתאימים גם לתעשיית המשקאות. נא לפנות לרחוב רענן 28.”
בסמוך לבית האריזה נפתח בית הדפוס של צבי חוחלובקין. צבי גר עם אשתו רחל ועם בנו שלמה בשכונת טרומפלדור. בן נוסף של צבי, בנימין חכלילי, היה ממייסדי תנועת הנוער העובד. ב-1934 עזב בנימין את בית הוריו בתל-אביב והצטרף לקיבוץ נען. חוחלובקין שהיה כבר איש מבוגר כאשר החל לעבוד ב’בית ציון שלמה’ פרש כעבור מספר שנים. את מקומו בבית הדפוס תפס החל מאמצע שנות ה-40 איש צעיר, בינם קליינבאום שמו, שגר עם משפחתו ברחוב המקביל, רחוב מזרחי. לפי דו”ח של פקח מאותה תקופה, גודל בית הדפוס היה 85 מ”ר. על השלט בכניסה לבית הדפוס נרשם: “ב. קליינבאום. מוציא לפועל כל מיני עבודות דפוס.” בגלגוליו השונים ישב כאן בית הדפוס של קליינבאום במשך עשרות שנים. בשנות ה-60 צירף אליו שותף ואז נקרא המקום “קליינבאום את שוגרמן”, ובסוף שנות ה-80 זה כבר היה “ב. קליינבאום ובניו, סיטונאות למכשירי כתיבה.”
דמות נוספת שהפכה לחלק אינטגרלי מהבית, הייתה זו של האופה דניאל שוחמי, שכותב ביולי 1952: “אני הח”מ שוחמי דניאל, מבקש לתת לי רישיון למאפיית עוגות ביתית בצריף שהוקם בשנת 1948 על-יד חדרי על גג הבית, ברחוב רענן 28. הנני נכה המאורעות משנת 1938. אפיית עוגות היא מקור הפרנסה היחיד שלי. אני מקבל ממשרד המפקח על המזונות במסגרת עזרה סוציאלית קצבה חודשית לאפיית עוגות. רצוף בזה תעודת המפקח על המזונות. משרד הבריאות הגיש נגדי משפט היות ואין לי רישיון מטעם העירייה. לכן הנני מבקש בכל לשון של בקשה להוציא לי את הרישיון.”
בסוף שנות ה-60 פתחה סילביה אזולאי, שגרה עם הוריה הקשישים ועם אחיה דוד ברחוב הקישון, מספרה לגברות, בקומה השלישית של הבניין, בשכנות לדיירת בשם רוזה בלול. דוד אזולאי, שהיה נכה צה”ל, השתמש בצריף רעוע בחצר ובתמורה טיפל עבור בעלי הבית בעבודות תחזוקה שוטפות. באותן שנים פעלה בחלק הבניין הפונה לרחוב מטלון, נגריה של אליהו ושרונה קופל ובצמוד אליהם, בחדר של 28 מ”ר עבדה המרפדיה של נתן סגל, שבהמשך הפכה לחנות למכירת רהיטים. בשנות ה-80 ניתן היה למצוא כאן חנות לבגדי ילדים ‘ארמנדו מודל’.
לא נמצאו מסמכים המעידים על העברת הבעלות של הבניין ממר ציון שלמה לאחרים, אבל בתחילת שנות ה-70 הנכס כבר רשום על-שמם של ז’מול אזולאי ושלמה אלפסי. בשנות ה-90 היו אלו אריה ואסתר בק מרמת-גן שהבניין היה שייך להם, ביחד עם אדם בשם אהרון אשכנזי.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
