בֵּית רוֹזְנֶר - הַבַּיִת הַכָּחוֹל
בית רוזנר – רחוב ארנון 9, פינת רחוב עם-ישראל-חי 6. ידוע יותר כ’בית הכחול’.
“יונה עמד בפה פעור והביט, כיצד נעתק החמור הקטן ממקומו ופנה במרוץ אל עבר הרחוב, כשהוא נושא על גבו את אורי מן הבית הכָּחֹֹל.”
מאז כתבה לאה גולדברג את ספר הילדים ‘יְדִידַי מֵרְחוֹב אַרְנוֹן’, הרחוב הקטן השתנה אך במעט. רחוב ארנון נותר פסטורלי והוא עדיין נסתר מעין העוברים והשבים, הפוסעים ברחובות הראשיים המקיפים אותו: שדרות בן-גוריון ורחוב גורדון, מצפון ומדרום, ורחובות בן-יהודה והירקון, ממזרח וממערב.
בספר מתארת לאה גולדברג שני בתים ברחוב. שני הבתים קיימים במציאות והם עדיין עומדים על תלם, ממש כפי שהיה בתחילת שנות ה-40 כאשר הספר נכתב: הבית ברחוב ארנון מספר 15, בו היא עצמה גרה, וכן הבית ברחוב ארנון מספר 9, הוא ‘הבית הכחול’. כך כותבת גולדברג על הרחוב ועל הבית בו התגוררה במשך 20 שנה (1955-1935):
רחוב ארנון איננו הרחוב הגדול ביותר בתל-אביב. אדרבה, רחוב קטן הוא, כמעט סמטה. התנועה בו מעטה, אוטו-קומתים אינו עובר בו, ולא כל אבטובוס אחר… ולפי שאין התנועה רבה ברחוב הזה, רבים בו הילדים. כי אבא ואמא אינם מפחדים, שמא ידרסו ילדיהם, ומותר להם לשחק בחוץ. הבית מספר 15 ברחוב ארנון איננו הבית הגדול ביותר והיפה ביותר באותה סמטה. בית פשוט ולבן הוא, צר וּמָאֳרָךְ, בן שלוש קומות ומרפסות רבות. יש בעירנו בתים כאלה לרב.
הבית ברחוב ארנון 9 מופיע בפרק השלישי של הספר תחת השם ‘אורי מן הבית הכָּחֹֹל’. אורי הוא ילד ‘צפוני’, שלאחר מסע בלתי צפוי על גבי חמור נקלע למעברה, בה הוא פוגש ילדה ממשפחה קשת-יום. מערכת היחסים הנרקמת בין הילדים עומדת במרכז העלילה, שבמהלכה הילדה מהמעברה מגיעה מדי פעם אל ‘הבית הכחול’. הפיסקה המתארת כיצד החמור דוהר לעבר המעברה, בניגוד לרצונו של אורי, היא מן היפות והפיוטיות בספר:
והעיר תל-אביב היתה משנה את פניה, מקדירה והולכת. נעלמו הבתים הגדולים, הלבנים, בני שְׁלֹֹש הקומות. נעלמו הגנות הקטנות והמרפסות הרחבות. ואורי ראה, כי הוא קרב ובא אל שכונה נִדַחַת. צריפי עץ קטנים, וגגותיהם משופעים, נצבו משני צדיה של סמטה צרה. והנה נפסק גם הכביש. דרך לא סלולה העלתה אבק מתחת לפרסותיו של החמור הרץ. מעודו לא היה אורי במקום זה. הכל זר ומוזר.
הבית הכחול הוקם על-ידי צילה ואוריאל רוזנר בשנת 1934, בתכנון האדריכל אריה לילנפלד, בסגנון הבינלאומי. עירית רוזנר-פלד, בתם של בני הזוג, סיפרה בראיון שהתקיים עמה בשנת 2008, לנעמי רייכמן מ’מקור ראשון’, מדוע הבית צבוע בכחול. אוריאל רוזנר עזב את קיבוץ שער-העמקים לצורך הקמת הבניין והשתקע בתל-אביב, בה הקים עסק והפך לקבלן. כך היא מספרת: “אבא עזב בצער גדול את הקיבוץ, אבל עד יומו האחרון הוא היה פרולטר בנשמתו ושמר על קשרים הדוקים עם הקיבוץ. את הבית בארנון 9 תיכנן חבר של אבא, האדריכל אריה לילנפלד והצבע הכחול נבחר כדי לסמל את אידאל העבודה והקיבוץ.”
הדירה של משפחת רוזנר ברחוב ארנון, שימשה במשך השנים כנקודת מפגש לפעילויות של מפלגת מפ”ם. אוריאל וצילה רוזנר נפטרו בזה אחר זה תוך חודשים ספורים, בסוף שנת 1979.
זוהר רוזן מוסיף עדות אישית: “אני הנכד של הרטה וורנר פראושטטר, מקומה ב’, ליד שנלר. כאן בבית הכחול גדלה אמי מרים פראושטטר ביחד עם אחותה יהודית, בבית הסבים. המרפסת הפונה לרחוב – בקומה ב – הייתה עמדת התצפית של הילד שהייתי. לכאן הגענו לבקר בכל כמה שבועות, אנחנו הנכדים, ושחקנו עם ילדי הרחוב.”
ליאור פלד, נכדתם של צילה ואוריאל רוזנר, כותבת: “עירית רוזנר, אמא שלי, נצר לשושלת הרוזנרית, שומרת עד היום על צביון בית הוריה. בהחלט זכות לגדול ברחוב ובבית הכחול.”
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
