בּית שְׁלוּסְבֵּרְג

בית שלוסברג – רחוב אלנבי 52.

נכתב בעזרתו האדיבה של גדעון שילה, נכדו של ג’ייק שלוסברג.

הבית ברחוב אלנבי 52 נבנה בשנת 1923 לצדו של הבית השכן באותו מגרש (‘בית אידלזק‘). המגרש נרכש על-ידי העסקן הציוני זלמן דוד לבונטין והועבר לרשותו של הקבלן ג’ייק שלוסברג (1940-1861). שמו הפרטי המקורי של שלוסברג היה נפתלי-יצחק. הוא נולד באוקראינה ובהתקרבו לגיל 20, כאשר היה צפוי להיות מגויס לצבא הצאר, השיאה אותו משפחתו לאשתו הראשונה והבריחה אותו מרוסיה. בני הזוג הצעירים היגרו לארה”ב, שם נולדו להם שישה ילדים ושם גם אימץ לעצמו שלוסברג את השם ג’ייק. בתום מלחמת העולם הראשונה ובעקבות מותה של אשתו הראשונה, עבר לזמן מה לגור בדרום אפריקה, ומשם, בשנת 1917, עלה לארץ ישראל. כאן תורגם השם ג’ייק ליעקב, וכך הפך נפתלי-יצחק שלוסברג, ליעקב שלוסברג.

בסרטון זה נראים היטב שני הבתים השכנים, ברחוב אלנבי 52 וברחוב אלנבי 54: בית שלוסברג ובית אידלזק.

האלמן שלוסברג, שהיה כבר בן למעלה מגיל 55 בהגיעו ארצה, הכיר בתל-אביב את שושנה פרבר בת ה-17. אסתר ואליעזר פרבר, הוריה של שושנה, שהתפרנסו בדוחק מניהול חנות מכולת בנווה-צדק, התנגדו לשידוך עם גבר מבוגר כל-כך, אלא שבצוק העתים, נאלצו להסכים לשידוך, כפי שמתאר זאת עמנואל, בנם של ג’ייק ושל שושנה, בספר זכרונותיו:

אחרי המלחמה הסכימו הוריה של שושנה, מכיוון שהיו דלים ורעבים, להשיא אותה, כנראה לא כל כך ברצונה, לאלמן ג’ייק סלוסברג, אשר התחייב לכלכל את כל צורכי המשפחה בהתאם ליכולותיו הרבות.

ובהמשך הספר מספר עמנואל שילה (עיברת שמו משלוסברג לשילה):

אבי עבד בבנייה, בעיקר בתל אביב. הוא בנה כחמישים בתים ברחובות הוותיקים הס, ביאליק ופיירברג, וכן הוא בנה ברחוב אלנבי. זכורים במיוחד מספרי הבתים 52, 54, 56 ו-58. הבתים 56 ו-58 צורפו יחדיו להיות קולנוע אלנבי, שנקרא תחילה קולנוע רימון.

המסמכים המעטים שנותרו משנותיו הראשונות של הבית לא מאפשרים לקבוע בוודאות מי היה האדריכל שתיכנן אותו, אם כי קיימת סברה שאלכסנדר לוי שאחראי לבית השכן, היה לכל הפחות מעורב גם בתכנונו של בית זה. בשלב ראשון נבנה בית בן שלוש קומות עם גג דו-שיפועי. בשלב שני הוספו לחזית האחורית שלוש מרפסות סגורות. בשלב שלישי נבנתה בחזית הבניין – במפלס הרחוב – מערכת חנויות. שושנה וג’ייק עצמם נכנסו לגור בבית עם בתם הבכורה רחל, שהייתה אז בת שנתיים. הם גרו כאן מספר שנים והשכירו את שאר הדירות לדיירים אחרים.

במהלך השנים בהן גרו השלוסברגים ברחוב אלנבי 52, התרחבה המשפחה, כאשר בעקבות רחל הגיעו אחיותיה ואחיה: עליזה (ילידת 1923), שמואל-דב (1924), עמנואל (1926) ואורה (1928). בשנת 1929 המשפחה עברה לגור לזמן קצר במעונה החדש, ברחוב ביאליק 11, ואחר-כך נדדה בין מספר בתים, עד שלבסוף התיישבה בירושלים.

ב-1930 נפטר בדירתו, ב’בית שלוסברג’, הדייר דוד לבני-וייסבורד, סוחר ועסקן ציוני, שהיה דמות מוכרת בעיר. בתחילת שנות ה-30 המבנה כבר רשום על שמו של אדם בשם לואיס פרנק. פרנק פיתח את קומת המסחר עם חנויות הפונות לרחוב אלנבי, הרחוב הראשי של תל-אביב. מאידך את הדיירים והמשרדים שישבו בשתי הקומות העליונות הוא הזניח ולא פעם נחשף לתלונות ולעימותים.

כך למשל, חברה המתמחה במכירת נורות נאון ותנורי חימום, המחזיקה סחורה בקומה העליונה, שולחת מכתב לעירייה בתלונה על תחזוקה ירודה. חורף 1935 היה גשום במיוחד, והמים שדלפו מהגג – אותו סירב פרנק לאטום – גרמו לסחורה של החברה נזק גדול. שתי חנויות בלטו באותה תקופה ב’בית שלוסברג’: הפרפומריה ‘רחל’, וחנות הספרים ‘הכל לנער’. ב-1939 התמקם ליד חנות הספרים בית מסחר לרהיטים יד שניה בשם ‘מקור זול’ בניהולו של קרל זנדל.

בינואר 1944 רכש שלמה (סלומון) מיקולינסקי את הבניין מלואיס פרנק. מיקולוניסקי הוא מייסד רשת חנויות הנעליים ‘מיקולינסקי’. לאחר הקמת המדינה ניתן היה למצוא בבניין חנות טקסטיל בשם ‘תוכי’ בבעלותו של סמי לבנטר, משרד למכירת כרטיסים להופעות תרבות ‘ספיר’, בית מלאכה להכנת מדרסים וגרבי גומי, וכן חנות תכשיטים של וילי ברק. בהתערבותה של המחלקה הסוציאלית בעירייה, ניתן אישור מיוחד לפתיחת חנות סדקית קטנה, ליצחק ולבלהה גדלכיץ שסבלו שניהם מבעיות בריאות. בניית החנות בחצר הבית עוררה תרעומת אצל הדייר חיים קפלון:

בחדרי ישנו חלון יחיד הפונה לחצר ומולו בניין בן שלוש קומות המסתיר מחדרי את האור והאוויר. החדר הוא לכן אפלולי ומחניק, והנה בונים על יד הגדר בחצר, קיוסק באורך 9 מטר, בדיוק על חלוני. בחדרי גרה אם חולה שלפי פקודת הרופאים היא זקוקה לאוויר צח. מצבי לא מרשה לי לשלוח אותה לבית הבראה. לא אוכל בשום אופן להסכים להקמת הקיר (אוקטובר 1949)”.

אלא שבעירייה לא מצאו הצדקה לתלונה והחנות הוקמה.

בשנות ה-50 הבניין היה מזוהה עם החנות לאופנת נשים ‘אריאל’. כך הם מפרסמים בעיתון ‘מעריב’ ביולי 1955: “דרושה מוכרת מומחית. רק מוכרות שכבר היום מועסקות בענף קונפקציה לגברות בארץ יפנו. אופנת אריאל בע”מ, תל אביב, רחוב אלנבי 52.” העסקים בחנות עלו יפה ובעליה שכרו גם את החנות השכנה כדי שיוכלו להתרחב.

באותה תקופה תהלוכות העד-לא-ידע בפורים משכו אליהן קהל גדול. מיקומו של הבית בלב מסלול התהלוכה הפך את גג המבנה ליעד מבוקש עבור אזרחים שרצו לזכות בנקודת תצפית טובה. מנהלי חנות ‘אריאל’ שלא רוו נחת מרמת התחזוקה בבניין, שולחים מכתב התראה לנציגי החברה שבבעלות האדון מיקולינסקי, עם העתקים למספר גורמים רלוונטיים:

הננו להפנות את תשומת לבכם ולהזהירכם מהגג שמעל לחנותנו ואשר מהווה מרפסת לדירה שבקומה ב’. הגג רקוב הודות להזנחתכם הממושכת. בלאו הכי לא יוכל לעמוד בפני משאם של אנשים אשר יצטופפו לחזות בעד-לא-ידע. עליכם לנקוט באמצעים בכדי למנוע שאיש לא יעלה על הגג וכן לא על חלקי הבניין הבולטים, כי פעולה כזאת היא בחזקת סכנה ודאית הן לחנותנו והן לאנשים.

בחלוף השנים הצטרפו גם אחרים למסכת התלונות נגד בעלי הבית. שלמה מיקולינסקי נפטר אמנם בדצמבר 1967, אבל בנו אריה מיקולינסקי הפך לכתובת עבור המתלוננים כבר בתחילת שנות ה-60. עורך-דין מטעם חנות ‘תוכי’ מגיב בחומרה לכוונה של בעלי הבית לזפת את המרפסות הדולפות, במקום לבצע תיקון יסודי. אפילו אנשי מעבדה אלקטרונית מהבית השכן (רחוב גאולה 42) נזעקים ושולחים מכתב למחלקת ההנדסה:

ברחוב אלנבי 52 נמצא בית ישן בן שלוש קומות ואפשר לגלות עליו סימנים ברורים המעוררים חשש של התמוטטות בזמן הקרוב. אם לא ינקטו באמצעים לתיקונו או להרסו, אנו דואגים למעבדתנו שנמצאת בבניין קטן קרוב לבית הנ”ל, שהבית הישן עלול להתמוטט עליו.

למרות הכל חברת ‘אריאל’ פעלה במקום עשר שנים נוספות ואז העבירה את שטח החנויות לאברהם חננשווילי שפתח במקום חנות תכשיטים ושעונים.

הבית המתפורר, כמו ‘בית אידלזק’ הסמוך לו, הפך מבנה מסוכן לציבור עד שבסוף שנות ה-80 הוקף בגדרות ונותר בעזבונו. רק כעבור למעלה מ-20 שנים נוספות, לפי המגמה הנהוגה בעיר, שופצו שני המבנים ההיסטוריים. כיום ניתן למצוא בקומת הקרקע של ‘בית שלוסברג’ את החומוסיה ‘חומוס מגן-דוד’.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.