בית משפט השלום (הישן)
בית משפט השלום – רחוב יהודה הלוי 14.
על המגרש הראשון שגובל עם בתיה המערביים ביותר של שכונת ‘אחוזת בית‘, הוקם בית קטן עוד בטרם גורשו תושבי הישוב על-ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה. בבית המקורי שעתידו להיהרס בשנות ה-30, גרה בין שאר הדיירים, הגברת גילה אוריאל, לימים מנהלת הלשכה של מאיר דיזנגוף, אשר כתבה את ספר הזיכרונות “ימים של זהב”, העוסק בימי בראשית של העיר תל-אביב.
היזמים שמבקשים להרוס את הבית הישן ולבנות במקומו בניין משרדים בן שלוש קומות, הם אברהם בלייכר ומרדכי ברמן. השניים שוכרים את שירותיו של האדריכל שלמה גפשטיין, אשר שולח בשמם מכתב למחלקה הטכנית בעירייה, באפריל 1934, במטרה לקבל הטבות עבור השטח המסחרי בבניין: “הבניין נבנה לא לצרכי מעון כי אם יהיה בית מסחרי, קואופרציה של משרדי עורכי דין שכל אחד מהם ירכוש לו משרד בתשלומים לזמן ארוך. המגרש הוא החמישי מרחוב הרצל בקרבת מרכז מסחרי. המחלקה הטכנית תרצה בלי כל ספק לעזור לניסיון החדש של הקמת בניין לבעלי מקצוע חופשי אחד – בית קואופרטיבי כפי שזה נהוג בלונדון ובאמריקה.”
עד מהרה הרעיון להיות כמו לונדון ואמריקה התחלף במציאות קודרת. הניסיון לגייס קואופרטיב של עורכי-דין לא צלח. כבר בשנת 1935 נפתח בקומה העליונה ‘מלון צ’רנובסקי’ על שם בעליו: “נא לבקר את המלון החדש צ’רנובסקי, יהודה הלוי 14. חדרים מרוהטים באופן מודרני, אולם גדול לאורחים, מסודר לנשפים, מים חמים וקרים במחירים נוחים (נובמבר 1935)“. אריה ורבקה צ’רנובסקי עלו ארצה בשנת 1926 מהעיירה אלכסנדריה, אשר בפלך ווהלין בפולין – כיום אוקראינה. איתם עלו שלושת ילדיהם, מאיר, שמריהו (נוניה) וחיה. בארץ נולדו למשפחת צ’רנובסקי שלושה ילדים נוספים: יוסף (יליד 1928), יעקב (1929), ובת הזקונים אסתר, שנולדה בשנת 1934.
עד אמצע שנות ה-30 ניהלו את ‘מלון צ’רנובסקי’ ברחוב מיכאל 4 (רחוב היכל התלמוד של ימינו). בד בבד עם העברת פעילות המלון מרחוב מיכאל לרחוב יהודה הלוי, גם בני המשפחה עברו לגור כאן. ב-1948 שוב עברו לדירה אחרת, הפעם ברחוב זמנהוף. בהמשך, שונה שם המלון, ל’מלון אספלנד’ והוא שימש בעיקר לפעילי וחברי הקיבוץ הארצי שנקלעו לעיר הגדולה. במשפחת צ’רנובסקי התגאו בכך שגם מנהיגי מפ”ם ו’השומר הצעיר’, מאיר יערי ויעקב חזן, בילו במלון מפעם לפעם. המלון נסגר בשנת 1957.
בשנת 1935 עברו לכאן גם האדריכל יוסף הרמלין ושותפו המהנדס בורנשטיין. בשנת 1937 הושכרו שאר חדרי הבניין למשרדי ואולמות בית משפט השלום. בלייכר וברמן נקלעו כניראה למצוקה כלכלית בעת המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-30 והתקשו להחזיר את המשכנתאות שלקחו. כך או כך מתפרסמת בעיתונות מודעה בעניין פעולות ההוצאה לפועל, ממנה ניתן ללמוד על המבנה: “אדמה ועליה בניין בן שלוש קומות. בכל קומה 23 חדרים למשרדים וארבעה בתי כיסא. קומה ג’ מחולק, מכילה כמו-כן חדר אמבטיה. הגבולות – צפון: רחוב יהודה הלוי. דרום: פסי הרכבת. מזרח :מגרש מספר 16, בית שטיינברג. מערב: בית יהודה מנחם-משה.”
ותיקי העיר זוכרים את שורת הכתבנים, היושבים ברחוב יהודה הלוי ליד שולחנות מאולתרים, ומכינים עבור אזרחים ניירת מודפסת, בגין התיק המתנהל בעניינם בבית המשפט. הוותיקים שבוותיקים זוכרים גם את הגן הזואולוגי של יהושע מרגולין, שהילך קסם על ילדי תל-אביב והיה ממוקם במגרש השכן. הגן היווה מפגע תברואתי וגרר תרעומת בקרב הבאים לבית המשפט ובקרב אורחי המלון. בסוף שנות ה-40 נסגר הגן הזואולוגי ועבר לרשות האוניברסיטה.
בדצמבר 1947 מתאר עיתונאי ‘הארץ’ אורי קיסרי את הבניין באופן לא מחמיא: “בית אפור ומשעמם כקסרקטין, שלפנים היה מהווה, ביחד עם שכנו, את אחד מבתי המגורים היפים שרכשה לה העיר” והוא ממשיך וכותב על המתרחש בבית המשפט באותם ימים: “על המדרגות ובמסדרונות מצטופף ערב רב של תובעים ונתבעים, של עדים, עורכי דין, רפורטרים, עיתונאים ושוטרים. הריצפה משוועת למים ולמטאטא.”
בית משפט השלום פעל בבניין זה עד 1966, אז עבר למשכנו החדש ברחוב וייצמן. את מקומם של אולמות הדיונים וחדרי בית המשפט תפסו בעלי משרדים שונים, ובהם אגף כח אדם של בנק דיסקונט. המבנה שומר בשנת 2008 ע”י אדריכל אמנון בר-אור והוסב לבניין מגורים מודרני.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
