בֵּית-הַסֵּפֶר אַחַד-הָעָם
בית-ספר אחד-העם – רחוב אחד-העם 37, פינת יוחנן בן-זכאי 7.
קָדַם לכל – מגדל המים. אבל עוד באותה שנה, שנת 1924, הוקם גם בית-הספר ‘אחד העם’, במקום בו הוא שוכן עד היום. רק אז, בעקבות המגדל ובעקבות בית-הספר, החלו לבנות בתים על החולות ולסלול כבישים ולנטוע עצים. כך נולד האזור הקרוי ‘לב תל-אביב‘.
ראשיתו של המוסד הייתה ביפו, כשהורים ביקשו להעניק לילדיהם חינוך בעברית והעבירו אותם מבית-ספר בו שפת ההוראה הייתה גרמנית, לבית-הספר שהקים אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ’ (אז”ר). לאחר מלחמת העולם הראשונה התמקם בית-הספר בחלק מתוך מבנה שכור ברחוב אלנבי. ב-1924 הוחלט כאמור, להקים בניין ייעודי, מעט צפונית לשדרות רוטשילד. האדריכל דב הרשקוביץ’ תיכנן בניין מלבני ארוך, בן שתי קומות, שחזיתו פונה לרחוב אחד-העם ובמרכזה שער כניסה מוגבה המעוצב בסגנון האקלקטי, עם שתי קשתות.
קיר החזית מעוטר באריחי קרמיקה מעשה ידיהם של מורי בית הספר לאמנות ‘בצלאל’. שנה אחת מאוחר יותר, הוקם מול בית-הספר, ברחוב אחד-העם 35, ‘בית קצמן’, הידוע כ’בית הנביאים‘, ובו שכללו אמני ‘בצלאל’ את עבודתם תוך שהם קובעים בקיר הפונה לרחוב, דיוקנאות של נביאי ישראל. גם כיום, ניתן לחזות בעיטורי הקרמיקה המקשטים את קירות המבנים, העומדים זה לצד זה.
ב-1924 אכלס הבניין החדש 11 כיתות רחבות ידיים שתקרותיהן גבוהות, וכן חדר מלאכה ושלושה חדרי מנהלה. ב-20 שנותיו הראשונות של בית-הספר למדו בו אך ורק בנים. שמו הרשמי היה ‘בית-הספר העירוני’, אבל הכל בעיר הכירו אותו כ’בית-הספר לבנים’, וכך המשיכו לכנותו גם כשהוחלט להצמיד לו את שמו של אחד-העם, לאחר מות הסופר ב-1927. מאז ועד היום מקדמת את פני הבאים למוסד הכתובת החקוקה על אריחי הקרמיקה: “בית הספר העירוני”.
מלבד אז”ר, שני אנשים הטביעו חותם כביר על בית-ספר ‘אחד-העם’. הראשון הוא המנהל הסמכותי פסח אוירבך, שמונה לתפקיד עם המעבר למשכן הקבוע והתמיד בעבודתו עד יום מותו בשנת 1945. אוירבך התמחה במדעי הטבע ונודע גם כמי שכתב את ‘ילקוט הצמחים’ ביחד עם מרדכי אזרחי.
השני, הוא המורה המיתולוגי חיים קלר (1975-1892). קלר, יליד המושבה ראש-פנה, היה מורה מסור ודומיננטי במשך 35 שנה. הוא גר עם אשתו שושנה ועם בנו במרחק הליכה קצר מבית-הספר והיה ידוע כמורה קפדן. לרגל חג היובל של המוסד (1964) סיפר על קלר, העיתונאי ובוגר בית-הספר, מרדכי בן-טל:
על שלושה אהבוהו תלמידיו, על שיעורי הטבע, ידיעת הארץ וההתעמלות. מי מהם אינו זוכר את סיפוריו המרתקים על ימי הכיבוש הבריטי ועל היחסים בין הערבים לבין המתיישבים היהודים. מי לא למד ממנו את אהבת הטבע והמולדת, מי לא נהנה מציוריו על הלוח בעת הפסקת האוכל. קלר, המורה בחסד הקפיד על דרך ארץ ומשמעת של אמת.
תלמיד אחר בבית הספר, הסופר עמוס קינן, מתאר את קלר בצבעים פחות מחמיאים. כך הוא כותב בספרו ‘את והב בסופה’:
אדון קלר היה קורא לתלמיד שהפריע, או לא הכין את שיעוריו, לגשת אליו ולהושיט יד שמאל פשוטה קדימה. בסרגל שבידו היה מצליף שלוש פעמים על כף היד הפשוטה. זה כאב מאוד. מי שהיה מפחד ומושך את ידו לאחור, היה מקבל מבט של בוז ומתבקש לחזור למקומו. רק מעטים היו מחזירים ידם לאחור.
בנוסף לאוירבך ולקלר, לימדו בבית-הספר, בשנות ה-40, גם המורים: משולם לבני, יוסף טומשפולסקי, אהרון נאמן, אבא לוינגסטון ומאיר שיף. הסופר יהודה בורלא, שימש כמורה במשרה חלקית בין השנים 1944-1933. המורה לזמרה היה יואל ולבה, המורה להתעמלות – יששכר דניאל, והמורה למלאכה – אליהו סיגרד.
לאחר מותו של אוירבך, שהתנגד נחרצות לחינוך בנים ובנות בצוותא, שינו שני המנהלים שבאו אחריו את המדיניות – תחילה רכבי, מנהל בית-הספר עד 1948, וביתר שאת מנחם אילון. בתוך שנים ספורות מספר הבנות ב’אחד העם’ היה שווה, פחות או יותר, למספר הבנים. בכתבה בעיתון ‘מעריב’, 19 במארס 1964, כותבת העיתונאית תקווה ויינשטוק:
בשעתו היה אחד-העם מבתי-הספר הגדולים בעיר. בתש”ט למדו בו 900 תלמיד בשתי משמרות. עתה יש בו 650 תלמיד ב-17 כתות של משמרת אחת. האזור מתמלא עסקים ותושביו מתמעטים.
תנודת התושבים לשכונות הצפוניות, והפיכת האזור למוקד עסקי, הפכה ממגמה לעובדה שלא ניתן להתעלם ממנה. בסוף שנות ה-70 פוזרו מעט התלמידים שנותרו ב’אחד-העם’ לבתי הספר ‘בלפור’ ו’גבריאלי’. הכוונה להרוס את המבנה ולבנות במקומו בית משרדים, נתקלה בהתנגדות עזה, שגרמה לאנשי העירייה לחזור בהם מכוונתם. כיום לומדות בבית-הספר בנות מהזרם החרדי ‘בית יעקב’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
