בֵּית אֶלְבָּז

בית ג’מילה אלבז – רחוב מלצ’ט 1 (לשעבר רחוב מונטיפיורי), פינת נחמני 21.

מבין הבתים המקיפים את כיכר המלך אלברט במתחם לב תל-אביב, בית ג’מילה אלבז הוא הפחות בולט. הוא נבנה באמצע שנות ה-20, פחות או יותר בתקופה בה נבנו גם שני הבתים המונומנטליים שלצדם הוא חוסה: ‘בית הפגודה‘ ו’בית שפרן‘. מעט מאד ידוע על ימי בראשית של הבית. המגרש היה בבעלות האדונים לקס ופוגליכט שמכרו אותו לגברת אלבז, והיא זו שהקימה את חלקו הפינתי של הבית, הקיים במקום עד היום. לא נותרו כמעט מסמכים המעידים על האדריכל שחתום על תכנית הבית, אבל ככל הנראה חיים סימה היה מעורב במלאכת התכנון.

בסוף שנות ה-20 גרו בבניין רחל ובעלה הרוקח דוד קרייזלר. קרייזלר החזיק בית מרקחת בקומת הקרקע שפעל במקום עשרות שנים. דיירים נוספים, שרה ויוסף ברוורמן, פרסמו ביולי 1929 מודעה בעיתון ‘הארץ’: “אוטומוביל משומש. חמישה מקומות. המכונה במצב מצויין. לפנות ליוסף ברוורמן, רחוב נחמני 21, טלפון 282.” אבל נראה שדיירי הבניין צעדו לאחור בכל הנוגע לכלי רכב שהם הציעו למכירה, כי במאי 1935 מתפרסמת באותו עיתון ‘הארץ’ המודעה הבאה: “חמור דמשקאי צעיר (בגודל של פרד) למכירה! לפנות רחוב מלצ’ט 1, דירת אפשטין.” לא פחות ולא יותר.

באמצע שנות ה-30 נקנה הבניין בידי ד”ר יוסף דודזון, רעייתו שרה ובנם הד”ר אלכסנדר דודזון. בני המשפחה עלו ארצה מפולין בשנת 1933. מלבד עיסוקו כרופא, היה ד”ר יוסף דודזון (1947-1880) פעיל פוליטי וחבר בסיעת הציונים הרדיקליים. כוונתם של בני המשפחה הייתה להמשיך להשכיר את דירות הבית לדיירים שהתגוררו בהם, ובמקביל לבנות אגף נוסף, בחלק הצפוני של המגרש, לאורך רחוב מלצ’ט. באותו אגף תכננו לגור בעצמם וכן לפתוח מרפאות פרטיות, הן לאב, הן לבן, שהיה גם הוא רופא. אלא שאז פרץ בארץ משבר כלכלי חריף ועיכב את התכניות למשך למעלה משנה. לבסוף נוסף האגף הרצוי על-ידי משרד המהנדסים רפפורט-גליברמן-פרנקל, אבל שרה ויוסף דודזון כבר השתקעו בדירה באגף הישן, ואילו אלכסנדר ואשתו אירנה גרו ברחוב יבנה.

הרב יהודה ליב דון-יחיא, תלמיד ישיבת וולוז’ין ומרבניה הבולטים של תנועת המזרחי עלה ארצה בשנת 1937 והתגורר באחת מדירות הבית. הוא נפטר בשנת 1941. באותה תקופה נפתח גם גן הילדים של הגננות שושנה שטינמן וגיטה הרשברג. בדו”ח משנת 1951 נכתב כי בגן רשומים 40 ילדים, שמרביתם מוגדרים כמקרים סוציאליים קשים.

כאשר יוסף דוידזון היה כבר מאד חולה, כשנתיים לפני שהלך לעולמו, החליטו בני המשפחה למכור את הנכס. בעלי הבית החדשים היו אהרון-עזרא שמש ואהרון-נסים מצרי. השניים החזיקו בית מסחר ליבוא טקסטיל בדרך יפו שנקרא ‘מצרי את שמש’. אהרון שמש נולד בעירק בשנת 1913 והתחתן עם מרסל אצלאן. לשניים נולדו שלושה ילדים, עזרא, מאיר ורות (לימים, רות גלט) והם גרו ברחוב שיינקין 59, במרחק הליכה קצר מהבית שרכשו בקצה רחוב מלצ’ט. באותו בניין גר גם השותף אהרון מצרי עם בני משפחתו.

מיד עם רכישת הבית ביקשו בעליו החדשים להוסיף לבניין הקיים, מבנה נוסף, ספח לאגף הצפוני. גם הם עבדו עם אותו משרד אדריכלים שהועסק על-ידי משפחת דודידזון ואף ייפו את כוחו של יצחק רפפורט להיות נציגם בכל הדיונים מול הרשויות. למבנה שנוסף באותם ימים הודבקה הכתובת  מלצ’ט 1א’. הוא עמד על עמודים כאשר על קומת הגג שלו נבנתה דירה בת שלושה חדרים. מבין הדיירים שנכנסו להתגורר במלצ’ט 1א’ מיד לאחר הקמתו, נמנו: משפחות הלפרין, רודמן, וינשטיין ויער. בחלק זה מתנהלת מרפאה של ‘מכבי’ ובה התבלטו רופאי הילדים המיתולוגיים: ד”ר סגל וד”ר מרים הרמן, שטיפלו בדורות של זאטוטים.

בשנת 1966 שכר עו”ד רוברטו אהרון חלק מקומת הקרקע שתשמש לו כמשרד. במקביל סיכם עם בעלי הבית שיתקין לעצמו חניה, בחלק החצר הפונה לכיוון רחוב נחמני. עניין זה עורר תרעומת והתנגדות. הוותיקים שבדיירים, משפחות קרסו, קרני, דוחובני וטיטונוביץ, גייסו למאבק אחד מהם, עורך-דין יוסף טיטונוביץ’ ששולח מכתב לעירייה. בנימוקיו כותב טיטונוביץ, בין היתר: “החצר משמשת לילדי הדיירים. הרחובות שלפני הבית הומים מרוב מכוניות והחצר משמשת להם משחק. חלק מהדיירים גר בבית מזה למעלה משלושים שנה והם, בניהם, ועתה נכדיהם השתמשו בחצר שעתה נגזלת מהם.” בין הילדים עליהם מדבר טיטונוביץ’, נמצא גם עו”ד אמיר טיטונוביץ’, שייצג את אהוד אולמרט במשפט הדיבה מול משפחת נתניהו.

באותה תקופה חלק מהדירות אוכלסו במשרדי עורכי-דין. כך למשל, החל משנת 1965 התיישב כאן עו”ד צבי טמיר ומאוחר יותר הוא צירף אליו את עו”ד חיים אהרון כשותף. עם השנים, החל מצב התחזוקה של הבית להתדרדר עד לכדי סכנת נפשות. ביוני 1979 נשלח מכתב למהנדס העיר, מחלקת מבנים מסוכנים: “זה מספר שנים שאנו דיירי הבית מתריעים על הסכנה לחיי אדם בכך שאין משפצים את הגג ומרפסות הבית, אי לכך אנחנו מבקשים ודורשים מיד את טיפולכם. בשם דיירי הבית, חנה טיטונוביץ.”

כיום ניתן למצוא בחיבור של שתי החזיתות, את הקונדיטוריה ובית הקפה של ‘בן-עמי’.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.