בית יעקב גרבוב
בית יעקב גרבוב – רחוב מונטיפיורי 22.
יעקב גרבוב ואשתו שרה חיו עם משפחתם בארה”ב ונדדו בין תל-אביב לבין אמריקה. יעקב יזם הקמתם של שני בניינים בתל-אביב, שהיו מיועדים להשכרת דירות: את הבניין הזה ברחוב מונטיפיורי ובניין נוסף שקרוי על-שמו, ברחוב אחד-העם 21.
שני הבניינים נבנו בשנת 1924. האדריכל שתכנן את המבנה ברחוב מונטיפיורי הוא יוסף מינור, אשר אחראי להקמתם של מספר מבנים בתל אביב של שנות ה-20, מרביתם בסגנון האקלקטי, כשהבולט מתוכם, הוא ‘בית ביאליק’.
יעקב נפטר באפריל 1932 והוריש את נכסיו לבנו מקס (מרדכי), שהצמיד לשני הבניינים שלטי קרמיקה ועליהם הכיתוב:
מינור תכנן את הבית של גרבוב באותה עת בה עבד על ביתו של ביאליק. אמנם הבית הזה צנוע ומינורי בהשוואה למבנה המפורסם שהוקם עבור המשורר הלאומי, אבל בשני המקרים שולבו אלמנטים דומים: חלונות בסגנון האוריינט ומעין צריחים מובלטים המצלים על גוף הבית, שבנוי באופן סימטרי.
קודם לתחילת עבודות הבניה, נאלץ גרבוב לנהל דין ודברים עם עולים חדשים, שפלשו עם האוהלים שלהם מ’מחנה ברנר’ הסמוך, שבו התרכזו אלו שזה מכבר הגיעו מאירופה וטרם נמצא להם מקום מגורים קבוע.
ראשית, התקבל רשיון לבניין שתי קומות ורק חצי שנה מאוחר יותר ביקש בעל המבנה להוסיף ארבעה חדרים על הגג. בכל קומה תוכננו ארבע דירות עם מרפסות פתוחות.
בשנת 1933 נוספו מרפסות בחזית הראשית, בקומת הקרקע. המרפסות נועדו לנוחותם של דיירי הדירות בקומה זו, כדי שייכנסו הביתה ישר מהרחוב, ללא מעבר בחדר המדרגות
בסרטון זה נראים היטב חלק מהבתים ההיסטוריים הניצבים לאורך רחוב מונטיפיורי בתל-אביב, ובהם גם בית יעקב גרבוב.
בסרטון זה נראים היטב חלק מהבתים ההיסטוריים הניצבים לאורך רחוב מונטיפיורי בתל-אביב, ובהם גם בית יעקב גרבוב.
באביב 1933 התעוררה בעיה בחצר הבית שהייתה ידועה בעיר באותה תקופה והפכה לנושא שרבים התעסקו בו ונכנסו בעקבותיו לעימותים עם הרשויות. אלו היו ימי העליה החמישית שהביאו לתנופת בניה ולתהליך של הרחבת בתים, ובעיקר תוספת קומה שלישית לבתים בני שתי קומות.
עד אז חלק מהתושבים כיבסו בגדים בחצרות הבתים, בסידורים מאולתרים שהקימו, וכך גם הקימו מחסנים קטנים לצרכים מגוונים ששימשו את חלק מדיירי הבניין, או את כל דיירי הבניין. מבנים ארעיים וחדרי כביסה ללא רישיון הפכו לבעיה סניטרית שהעיריה החליטה להיאבק בה.
בין מועד ההנחיה להרוס את המבנים הלא חוקיים, לבין הקמה מסודרת של חדרי כביסה ושל מחסנים על גגות הבתים, נותרו רבים ללא פתרון מניח את הדעת. כשהחל הסגנון הבינלאומי להשתלט על המרחב ההעירוני, מיקמו האדריכלים את חדרי הכביסה והחבלים לתליית כביסה לצד יציאת המדרגות לגג.
ב-1 ביוני אותה שנה שולח הדייר ברוך בירשטיין מכתב לעירייה, ובו הוא גם מביע את דעתו בסוגיה:
אדון נכבד. הנני מתכבד בזה להודיע לכבודו, שמר אינג’ינייר פן מסר בתחילת השבוע את התוכנית של המחסן בחצר בית גרבוב, מונטיפיורי 22, לידי מר פרידיס. לדאבוני הגדול, לא ידעתי את הסדר ואני מבקש סליחה.
היות והבניינים הזמניים בבית גרבוב דרושים בשביל ניקיון והסדר ולכן אני מבקש מכבודו לאשרם באופן זמני ולתת פקודה למר פרידיס לא לעכב את מסירת הרישיון לשינוי הקטן, דלת במקום חלון, כי הפרנסה של השכנה מגרמניה תלויה בזה.
בלי מחסן וחדר כביסה זמניים אי אפשר סדר וניקיון כזה אצל עשרה שכנים הנמצאים שם. בהזדמנות זו, ירשה לי כבודו להעיר שדרישת הריסת מחסנים וחדרי כביסה זמניים היא רפואה לוקלית ולא יסודית. וכל זמן שלא ייתנו הצעות לבעלי הבתים לסדר על הגגות חדרי כביסה ומחסנים, לא תיפתר השאלה של מחסנים.
אם רוצים להפוך את עירנו לעיר מרפא, מוכרחים לדרוש מחסנים וחדרי כביסה על הגג מבעלי שלוש קומות ולתת לשם הסדר והניקיון רישיון זמני לבניין חדר כביסה ומחסן לבעלי קומה אחת או שתיים. בתודה למפרע ובכבוד רב,
ברוך בירשטיין
בתיה גרבוב-בירשטיין, בתו של יעקב, וברוך בירשטיין ניהלו את ענייני הבית בשם יורשיו של יעקב גרבוב, לאחר שזה הלך לעולמו. בינואר 1934 הם מערערים על החלטת העיריה שלא להיעתר לבקשתם לפתוח חנויות במקטע הרחוב בו נמצא הבניין, אלא שבהמשך נמלכו בדעתם ומשכו את הבקשה.
מבין הדיירים הראשונים שנכנסו לגור ב’בית גרבוב’ נמנה גם אדם שהפעיל חברה בשם ‘קרדיט אחוזה ונחלה’ שהציעה רכישת נחלות במושבות יהודה ובתל-אביב, בסכומים נמוכים, או כפי שהופיע בפרסומים שהופיעו מפעם לפעם בעיתונות: “נותנת האפשרות לרכישת אחוזות בא”י על-ידי חסכונות פעוטים שאין להם כמעט כל ערך.”
בשנת 1931 נפתח כאן ‘מועדון המשוטטים’ שאירגן טיולים לאתרים שונים בארץ. החברים התכנסו בדירת המועדון ימים ספורים לפני מועד הטיול עצמו ושמעו הרצאה בנוגע ליעדים אליהם תוכנן הטיול. סיור בהדרכתו של זאב וילנאי ללטרון ולמגדל-צדק, שהיה אמור להתקיים בתחילת חודש ינואר 1933 נדחה מפאת הגשמים לסוף אותו חודש.
באותן שנים גר בקומה ג’ של הבניין אדון ששם משפחתו אדלר אבל הוא כינה עצמו במודעות פרסום כ’אדון אנטין’, שפעל למעשה כסוחר שקונה ומוכר כלי נגינה, ובעיקר פסנתרים.
בדירה אחרת נפתחה בסוף שנות ה-30 מעין חנות שהוגדרה כ’בית מסחר אנגלי’ ומכרה שמלות, פיג’מות וכותנות לגברים.
דיירת נוספת בשם בטי בלום עסקה במכירת תמונות וציורי שמן. הדירה שלה עמדה במפלס הרחוב ושימשה כמעין גלריה לתמונות. היא התמידה בהצגת תמונות ומכירתן במשך קרוב ל-30 שנה ואף הפכה מוכרת בקרב אספנים בעיר. מפעם לפעם פרסמה מודעות בעיתונות היומית. כך למשל בעיתון ‘הארץ’ ב-2 בדצמבר 1949:
המכירה הגדולה של תמונות זולות. תמונות נדירות של פירות ונוף – מבחר עשיר. בטי בלום. רק רחוב מונטיפיורי 22 ת”א.
בטי בלום נפטרה בדצמבר 1967. את שתי הדירות בקומת הקרקע רכשו בני הזוג אסתר ואריה גינדין. בסוף שנות ה-60 הסבו את ייעודן של הדירות לחנויות מסחריות. בשנות ה-60 התמקמה בבניין גם סוכנות פרסום בשם ‘הד’, שהשתמשה בסיסמה: “כל רעיונותינו, קודש ללקוחותינו”.
בעלי החנויות החליפו זה את במהלך הדורות. היה כאן בית מסחר לתיקון מכונות כתיבה ולצדו בית מסחר למוצרי פלסטיק ועור. אחר-כך הייתה כאן חנות בגדים והיה בית מלאכה להכנת שלטים. בשנת 1990 נפתחה חנות למכירת מכשירי חשמל ורדיוטייפ של זיוה טישלר.
המבנה שוקם ושומר בשנת 2023 על-ידי האדריכל יניב פרדו. בחודש מארס 2026 נפתח כאן בר יין בשם She.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
