בֵּית הָאֳנִיָּה
בית שמעון לוי – רחוב לבנדה 56. ידוע יותר כ’בית האניה’.
הבית שנבנה בשנת 1934 בסגנון הבינלאומי, בתכנונו של האדריכל אריה כהן, ממוקם על גבעה שחולשת על נחל איילון, באזור שנקרא בימים ההם ‘שכונת שובע’. למעשה, זהו גבולה המזרחי של שכונת נווה שאנן. המבנה הטופוגרפי של הגבעה חייב את המתכננים למצוא פתרונות יצירתיים כדי “לדחוס” את הבניין בשטח הצר. כך יצא שחלקו הקדמי של הבית עם המרפסות המעוגלות נראה כחרטומה של ספינה, ואילו חלקו האחורי שהולך ומתקצר נראה כירכתי הספינה. למרות שהבנין רחוק מהים, וזאת בהשוואה לבניינים רבים בתל-אביב שנבנו בשנות ה-30 בסגנון הבינלאומי, במרכז העיר ובמערבה, דווקא הבית ברחוב לבנדה – בזכות מראהו הייחודי – זיכה אותו בשם ‘בית האניה’.
לפני קבלת רשיון הבניה, מוציא המהנדס העירוני יעקב שיפמן, מזכר לוועדת בניין ערים: “הנדון: רישיון לבניין בית של שמעון לוי גוש 67. על בעל המגרש להגיש תוכנית מסודרת על ידי מודד מוסמך עם סימון של פסי הרכבת ורוחב הסמטא, כאשר בגוש זה ישנה כבר פרצלציה של אדמת אבו ג’יבן. רק אחרי קבלת התוכנית נוכל לדון בעניין קווי הבניין. מה שנוגע על התוכנית עצמה לא ברור לאיזו מטרה ישמשו והחדרים בקומת המרתף (חנויות, בתי מלאכה, מחסנים?).” אלא שלאחר תום הבניה, מתעורר זעמו של שיפמן על כך ששמעון לוי פעל בניגוד לאישורים שקיבל. הפעם הוא שולח מכתב למפקח המשטרה בתחנת שרונה:
הנני מבקש בזה מכבודו להביא למשפט את מר שמעון לוי על עברו על סעיף מפרק 15 לפקודת בניין ערים, בזה שבנה בית בן 6 קומות בלי רישיון. בתור עדי האשמה יוכל כבודו ולהביא את האדונים מיכאל גז’רבין ורוזין, פקידי המחלקה הטכנית של עיריית תל אביב. יתר פרטים הנוגעים לתביעה זו יוכל לקבל במשרדינו (27 בנובמבר 1935).
חלפו שנים ספורות בלבד ושמעון לוי מכר את הנכס למשה רוטה. זה האחרון נפטר בשנת 1947 והעביר את הבית בירושה, לטיפולן של בנותיו שרה זיסאפל ואסתר גרינברג. שרה זיסאפל היא אמם של יזמי ההיי-טק זהר ויהודה זיסאפל.
בתקופה שבה פעלה התחנה המרכזית הישנה, היווה הבית סימן לכניסה הדרומית לעיר. כל מי שהגיע לתל-אביב מכיוון ירושלים או מכיוון באר-שבע, רחובות וראשון-לציון, ידע כאשר ראה את ‘בית האניה’ כי הגיע אל היעד. כיום, הבית יושב ממש מעל צומת לה גוורדיה.
בשנת 1964 ידע ‘בית האניה’ דרמה גדולה כאשר אחד מדייריו נרצח, כפי שזה מתואר בעיתון ‘על המשמר’, ה-5 בנובמבר אותה שנה: “משפט רצח על רקע רומנטי החל להתברר היום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כשאברהם ג’ורג’י, לוטש יהלומים בן 26 מתל אביב, הועמד לדין באשמת דקירתו של משה חנימוב, סבל בן 30, בדירתו ברחוב לבנדה 56, באפריל השנה. לדברי עדי התביעה אירע המקרה סמוך לשעה 9:30 בבוקר כאשר הבעל חזר לביתו ומצא שם את הנאשם יחד עם אשתו. המנוח נדקר מספר פעמים בסכין. לאחר המקרה הסגיר הנאשם את עצמו למשטרה.”
למרבה הצער, כניראה שמיקומו של הבניין אינו אטרקטיבי מספיק כדי שיזמים יהפכו אותו לפרויקט לשימור. אמנם הייתה הצעה להפוך את ‘בית האניה’ למוזיאון, אבל הרעיון נזנח והמקום נותר עלוב למראה. מלבד שיפוץ חיצוני שלא החזיק מעמד הבניין לא זוכה לטיפול לו הוא ראוי. עשרות שנים של פיח אוטובוסים ועשן מכוניות ניכרות היטב על קירות המבנה.
ניתן לראות מודל מיניאטורי של ‘בית האניה’ באתר של ‘מיני ישראל’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
אזרחים ותיקים מספרים
אבי עומרד: סבתא שלי נעימה ז”ל התגוררה בבניין הזה בדירונת קטנה וצפופה במשך מספר שנים בשנות ה-60. זוכר היטב את הביקורים בבניין ובעיקר המיית יונים בלתי פוסקת.
אלברט יעקבי: בניין הסטורי, אייקון חשוב של ת״א. בניין שאי אפשר היה לפספס גם למרבית אלה שהגיעו לת״א מהצפון, מכיוון שהאוטובוסים אז (לפחות עד סוף שנות השבעים) היו מגיעים לתחנה המרכזית דרך רחוב המסגר ופונים ימינה ממש מתחת לבניין הזה.
אהרון שחר: היה בחזית הבניין בקומה התחתונה פאב בשם “בולדוג”, לשם הגענו אז בתחילת שנות התשעים.
אשר סדן: אמי ז”ל גרה בבניין עם משפחתה בשנים 1942-1938. עלו מפולין ב-1936. לאחר שהמשפחה התרחבה (הדירה הייתה קטנה) עברו להתגורר ברחוב וולפסון.
בועז סתר: אחד מהבניינים הידועים ביותר בתל-אביב. כל מי שנסע לתחנה המרכזית הישנה ראה אותו. הבניין היה מוזנח כבר בשנות ה-60 ואולי גם קודם, וגרו בו קשי-יום, לפחות ממה שנראה היה מחלון האוטובוס. תמיד ריחמתי על אלה שגרים שם, על כמויות העשן שהם סופגים.
גיורא בורוכוב: בגלל צורתו, בשנות ה-60 צולם בו סרט באורך מלא עפ״י ספרו של פוצ׳ו, סופר הפלמ״ח, ״אולי תרדו שם״, שגם ביים.
בית האניה בשנת 2024.
