בית גולדשניט
בית גולדשניט – רחוב ברנר 10.
כבר למעלה מ-40 שנה שהבית ההיסטורי ברחוב ברנר עומד נטוש ומוזנח. הוא נבנה בתכנונו של המהנדס אלכסנדר אוליצקי בשנת 1925, בהזמנת יצחק-מאיר גולדשניט. באמצע שנות ה-70 רכשה קופת-חולים ‘מכבי’ את המבנה, ביחד עם הבית שעמד בעורפו, ברחוב בלפור 7. תחילה השתמשו בברנר 10 כמחסן ובבלפור 7 כבית מרקחת, אלא שבהמשך נטשו את ברנר 10 והותירו אותו כחורבה, ואילו בלפור 7 הוסב בשנים האחרונות לבית דירות נטול חן.
בסרטון זה מצולמים הבתים ההיסטוריים הניצבים לאורך רחוב ברנר, ובהם בולט בית גולדשניט.
בסרטון זה מצולמים הבתים ההיסטוריים הניצבים לאורך רחוב ברנר, ובהם בולט בית גולדשניט.
מן הרחוב נשקפת רק החזית האקלקטית של הבית, אבל מתחת לגג הרעפים שלו מצויים שני אגפים, הנמתחים אל תוך החצר. האגף המערבי ארוך, האגף המזרחי קצר. אין כמעט מידע על בעל הבית המקורי, מר גולדשניט. כבר בשנת 1929 הבעלות על המבנה עוברת לידיהם של ליב ושיינה ויינר, עולים חדשים מארה”ב. בני משפחת ויינר התגוררו באחת הדירות המרווחות של הבית ואת שאר הדירות השכירו. בין ליב ויינר ובין בעל הבית של המגרש השכן ברחוב בלפור 7, נרקמו יחסי ידידות ושיתוף, וזאת הרבה לפני שקופת חולים ‘מכבי’ איחדה את שני המגרשים. שמו של השכן היה שמחה ויטמן – האיש שפתח ליד רחוב ברנר את הקיוסק המפורסם ביותר בתל-אביב של אותה תקופה, בו מכרו גלידה וגזוז. לימים, הפך ויטמן לבעלים של חברה לייצור גלידות עם אותו שם. לאחר שליב ויינר הלך לעולמו ניהלה אלמנתו את ענייני הבית. מבין הדיירים הבולטים באותן שנים ניתן למנות את משה וחיה ליפשיץ ואת שמעון ושושנה רובינפלד.
לאור הדרישה להקמת מקלטים בבתי העיר, שולחים דיירי הבניין מכתב אל המחלקה הטכנית בעירייה (1 בספטמבר 1941):
ידוע לנו כי בהתאם לחוק רשאית בעלת הבית לבנות את המקלט ולדרוש מאיתנו בדרך משפטית להשתתף בהוצאות הבניה, אולם ברצוננו להביא לתשומת לב כבודו כי הבניין שאנו גרים בו, הוא בניין ישן, וגם אם יהיה בו מקלט, אף אחד מאיתנו לא ישתמש בו. בשעת אזעקה אנו משתמשים במקלט של בית ברנר הנמצא מולנו.
באוקטובר 1942 נערכה בבית ביקורת של פקח ממחלקת ההנדסה בעירייה. הוא מדווח: “הבית הוא בן שתי קומות, מכיל 18 חדרים, שתי מרפסות סגורות וחדר שירותים. בחצר יש מחסנים מעץ, בלי רישיון.
בשנת 1943 נמכר הבית ליחיאל לדרמן שגר עם אשתו רוחמה ברחוב בורוכוב. כעבור שנתיים מכר לדרמן את הבית בתורו לאסתר ודוד ויצפלד, שעד אז גרו ברחוב דיזנגוף. דוד ויצפלד נולד בפולין ולאחר עלייתו ארצה התפרנס מענף הבניה ושימש כקבלן. כוונתו הייתה להפוך את הבית ברחוב ברנר 10 לבית מלון, אבל לא ניתן היה לפנות את הדיירים שחסו תחת חוק הגנת הדייר. בתחילת שנות ה-50 עבר עם אשתו לבניין שהיה מעורב בהקמתו, ברחוב פרץ חיות. בתם של אסתר ודוד, בלה ויצפלד, נישאה ליעקב המרמן. בני הזוג הצעירים נכנסו לגור בדירה אותה עזבו ההורים, בקומה ראשונה באגף המערבי. הריהוט בדירה כלל ספריה מעץ מהגוני.
בקיץ 1954 עוררה היעלמותו של אחד מדיירי ‘בית גולדשניט’ עניין גדול בקנה מידה ארצי. סופו הטראגי של הסיפור מתואר בידיעה, בעיתון ‘דבר’, 6 בספטמבר אותה שנה:
האיש שנרצח על ידי הליגיונרים ושגוויתו נמסרה ב-28 באוגוסט לשלטונות ישראל במעבר מנדלבאום, זוהה אתמול על ידי אשתו, כיעקב סבוג’ניק בן 31 מרחוב ברנר 10 בתל אביב. לדברי האישה עזב סבוג’ניק את ביתו בוקר אחד כשהוא מרוגז כיוון שהיה זמן רב מחוסר עבודה. נמסר כי הלך לחפש עבודה כרפתן במעלה-החמישה. כפי הנראה תעה בדרך ועבר את הגבול ליד הכפר קטאנה, הנמצא באותו אזור. המנוח השאיר אחריו אישה וילד.
ב-1977 מכרו אסתר ודוד ויצפלד את הנכס לקופת-חולים ‘מכבי’, בסכום של 2,150,000 ל”י (כ-255,000 דולרים אמריקאיים של אותם הימים). דוד ויצפלד נפטר ב-1987 ואשתו אסתר נפטרה כעבור 12 שנים.
בינואר 1995 הפיק המהנדס אלי שין דו”ח בו הוא כותב: “למירב הבנתי המקצועית אין כל היגיון כלכלי או הנדסי, בשיפוץ הבניין. כפשרה ניתן לשמר ולשחזר את חזית הבניין תוך הריסה ובנייה מחדש של אגפיו האחוריים, ההרוסים, אשר ממילא אין להם כל איכות אדריכלית.”
נילי ויצפלד-ברנר מוסיפה עדות אישית: “הבית היה שייך להוריי דוד ואסתר ויצפלד, שמכרו אותו לקופת חולים מכבי. הדיירים שגרו בדמי מפתח עברו לגור במקומות אחרים לשיפור תנאים. הבית החל להתפורר, במיוחד הקומה השניה שמעליה גג רעפים. אבא התקשה לתחזק את הבית במיוחד בגלל הדיירים שבברנר 12, שזרקו באופן קבוע זבל לתוך החצר, ואבא ניקנס לעיתים קרובות עם דוחות של העיריה. לא פעם קם לפנות בוקר כדי לנקות, כי התקשה בתקצוב מנקה כשהבית ריק מדיירים, ולכן ביחד עם יורשי ויטמן החליטו למכור את ברנר 10 והמגרש של ויטמן. בזמנו יצאה תוכנית להפוך את הבניין למלון בוטיק. ומה קרה?”
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
