משפחת בּוסל
“שלא נדע מלחמת אבות ובנים” – משפחת בוּסל
את הברכה שבכותרת שמע ברל כצנלסון מפי חיותה בוסל (לאחוביץ 1890 – דגניה 1975), מאימהות החינוך המשותף בקיבוצים. היום – ג’ באב – משפחה בוסל ראויה להיזכר.
חיותה בוסל לבית גאוזה נולדה בלאחוביץ’ שבאימפריה הרוסית (בשטח בלארוס של ימינו), להוריה אהרן למל ובלומה לבית רבינוביץ’. אבי המשפחה הקים בית חרושת לחוטים אך גורש ממנו על ידי שותפו ובמשך שנים אחדות, נדד עם אשתו ועשרת ילדיו ממקום למקום.
מותה של הבת הבכורה, זמן קצר לפני נישואיה, השפיע על מהלך חייה של חיותה, וכך היא תיארה את המאורע הטראגי בזכרונותיה:
“ימי הכלולות קרבו לבוא. אך בוקר אחד, בראש חודש תמוז היה הדבר, כאשר באו אלינו קרובים לשוחח על יום-החתונה ואחותי הכלה עומדת ומכבסת את הלבנים החדשים, המסולסלים והמרוקמים, שתפרו לה, והנה קדרו פתאום השמים ועננים שחורים כיסו את פני השמש ורעמים וברקים הרעישו את האויר. אחותי ניגשה אל התנור להוציא מתוכו תבשיל שהכינה בשביל פועלי בית החרושת – אותו רגע פגע בה ברק והיא כרעה נפלה ולא הוסיפה קום. האש אחזה בבית ובבית החרושת על כל אשר בו. רבים חשו להציל את אשר עוד ניתן היה להצלה, אך אמא עמדה להם בדרך: אין לה צורך ברהיטים, כשבתה האהובה איננה…”
המוות הנורא לא חתם את שרשרת האסונות שפקדו את המשפחה ובתוך זמן קצר נפטרו שלושה ילדים נוספים. על פי עדותה של חיותה, בשעות קשות נהגה האם לומר שארץ ישראל תהא הגמול מאלוהים על אסונותיה.
אביה של חיותה היה חסיד אך התייחס באהדה לציונות. בזיכרונותיה סיפרה שתמונתו של הרצל היתה תלויה על קיר בית ילדותה ו”אבי היה מאושר כשנכדתו התינוקת, אשר טרם מלאה לה שנה, היתה מצביעה על התמונה בתשובה על השאלה “היכן ד”ר הרצל?”
הרוח הציונית פעלה את פעולתה על הבת. כאשר הודיעה להוריה על כוונתה לעלות לארץ ישראל, בהיותה בת שבע עשרה בלבד, הפצירו בה כי תמתין ותעלה עמם. “ואני, שכה אהבתי את הורי” – העידה – לא יכולתי אף על פי כן להבליג על שאיפתי לארץ ישראל ולא הסכמתי לדחות את נסיעתי”.
חיותה עלתה לארץ ישראל עם אהובה יוסף בוסל, שהיה צעיר ממנה בשנה. בעוד בני גאוזה אוהדים את התנועה הציונית, בבית הבוסלים לא שררה חיבה יתירה לרעיון. על פי עדותה של שרה, אחות יוסף, בבית זה אסור היה להזכיר את שמו של הרצל, אך יוסף, שלמד בישיבה, נתפס לציונות והצטרף להכשרה חקלאית בניגוד לדעת הוריו.
חיותה ויוסף, שכרתו ביניהם ברית, עלו ארצה בשנת 1908, אך חלפו עוד שנים של עבודה מאומצת ברחבי הארץ המתחדשת, בטרם נישאו. יוסף עבד בחקלאות בפתח תקוה, ברחובות, בחוות כנרת ובחדרה וחיותה עבדה כגננת בראשון לציון, חדרה ותל אביב. רצונה לעסוק בחקלאות הוביל אותה לחוות הפועלות של חנה מייזל בקבוצת כנרת, ובתום ההכשרה עסקה בין השאר גם בטיפול בילדים, ובהם משה דיין.
יוסף וחיותה נישאו בשנת 1917, בנסיבות שאותן תיארה חיותה כך:
“אמו של יוסף, אשר התגוררה בטבריה, דרשה אז מאתנו במפגיע שניכנס לחופה כדת וכדין. נסיתי להסביר לה, שאין תכלית בדבר, משום שעלי לשוב לפתח תקוה ויוסף הרי ישאר בדגניה – אך היא באחת: ‘כבר היה כדבר הזה בישראל – העמידו חופה ולמחרת היום נסע החתן לאמריקה. ההבדל הוא רק בזה שלא החתן יסע אלא הכלה’.
לטקס נשואינו לא הוזמן איש מחברינו, אפילו שרה בוסל, שהיתה אז בכנרת, לא הוזמנה.”
בתם של יוסף וחיותה, הדסה, נולדה כילדה השישית בקבוצת דגניה, בליל גשם שוטף. ואולם, אשרם של בני הזוג לא נמשך זמן רב. ב-ג’ באב תרע”ט, טבע יוסף בכנרת והדסה אז, תינוקת קטנטנה בת חודשים ספורים בלבד.
“אחרי שנים של ידידות בגולה ועשר שנים של קשר אמיץ בארץ״ – סיכמה חיותה – ״זכינו סוף סוף לחיות יחד. רק שבעה חדשים ניתן לנו לחיינו המשותפים – ובא האסון והפריד בינינו. ואנו רק בראשית דרכנו המשותפת וכל-כך הרבה תקוות לנו לקראת חיינו החדשים.”
לאורך חייה עסקה בוסל בפעילות ציבורית, קידמה את רעיון החינוך המשותף והרצתה על מעמד האם והפועלת. כך למשל צוטטו בעיתון דבר דברים שאמרה בועידת הפועלות בשנת 1926:
“עלינו לחנך את ילדינו בחינוך משותף לא רק בכדי לשחרר את האם כי אם קודם כל למען הילד עצמו. הצלחת החינוך דורשת זאת. הטיפול צריך להימשך עד הכנס הילד לעבודה. פריקת המסורת עולה במאמצים, לעיתים בשבירת הרצון והגוף. יש לנו עוד מלחמה בפסיכולוגיה של החברים. יש לאסור את העישון כמו את השימוש בפודרה. עלינו לבדוק את כל הדברים האלה ולהניחם ביסוד החינוך.”
חיותה בוסל נפטרה ונקברה בדגניה. עם צאצאיה נמנים יוסי ורדי, שכיהן כראש המועצה האיזורית עמק הירדן בין השנים 2015-2002, והעיתונאי-השדרן מואב ורדי.
(בתמונה: חיותה ויוסף בוסל, באדיבות אוסף התמונות המשפחתי של יוסף ורדי).