מותה של הבת הבכורה, זמן קצר לפני נישואיה, השפיע על מהלך חייה של חיותה, וכך היא תיארה את המאורע הטראגי בזכרונותיה:

“ימי הכלולות קרבו לבוא. אך בוקר אחד, בראש חודש תמוז היה הדבר, כאשר באו אלינו קרובים לשוחח על יום-החתונה ואחותי הכלה עומדת ומכבסת את הלבנים החדשים, המסולסלים והמרוקמים, שתפרו לה, והנה קדרו פתאום השמים ועננים שחורים כיסו את פני השמש ורעמים וברקים הרעישו את האויר. אחותי ניגשה אל התנור להוציא מתוכו תבשיל שהכינה בשביל פועלי בית החרושת – אותו רגע פגע בה ברק והיא כרעה נפלה ולא הוסיפה קום. האש אחזה בבית ובבית החרושת על כל אשר בו. רבים חשו להציל את אשר עוד ניתן היה להצלה, אך אמא עמדה להם בדרך: אין לה צורך ברהיטים, כשבתה האהובה איננה…”

המוות הנורא לא חתם את שרשרת האסונות שפקדו את המשפחה ובתוך זמן קצר נפטרו שלושה ילדים נוספים. על פי עדותה של חיותה, בשעות קשות נהגה האם לומר שארץ ישראל תהא הגמול מאלוהים על אסונותיה.

אביה של חיותה היה חסיד אך התייחס באהדה לציונות. בזיכרונותיה סיפרה שתמונתו של הרצל היתה תלויה על קיר בית ילדותה ו”אבי היה מאושר כשנכדתו התינוקת, אשר טרם מלאה לה שנה, היתה מצביעה על התמונה בתשובה על השאלה “היכן ד”ר הרצל?”

הרוח הציונית פעלה את פעולתה על הבת. כאשר הודיעה להוריה על כוונתה לעלות לארץ ישראל, בהיותה בת שבע עשרה בלבד, הפצירו בה כי תמתין ותעלה עמם. “ואני, שכה אהבתי את הורי” – העידה – לא יכולתי אף על פי כן להבליג על שאיפתי לארץ ישראל ולא הסכמתי לדחות את נסיעתי”.

חיותה עלתה לארץ ישראל עם אהובה יוסף בוסל, שהיה צעיר ממנה בשנה. בעוד בני גאוזה אוהדים את התנועה הציונית, בבית הבוסלים לא שררה חיבה יתירה לרעיון. על פי עדותה של שרה, אחות יוסף, בבית זה אסור היה להזכיר את שמו של הרצל, אך יוסף, שלמד בישיבה, נתפס לציונות והצטרף להכשרה חקלאית בניגוד לדעת הוריו.

חיותה ויוסף, שכרתו ביניהם ברית, עלו ארצה בשנת 1908, אך חלפו עוד שנים של עבודה מאומצת ברחבי הארץ המתחדשת, בטרם נישאו. יוסף עבד בחקלאות בפתח תקוה, ברחובות, בחוות כנרת ובחדרה וחיותה עבדה כגננת בראשון לציון, חדרה ותל אביב. רצונה לעסוק בחקלאות הוביל אותה לחוות הפועלות של חנה מייזל בקבוצת כנרת, ובתום ההכשרה עסקה בין השאר גם בטיפול בילדים, ובהם משה דיין.