בית דגיאלי – רחוב שלום עליכם 60, פינת מנדלי מוכר ספרים 26.

שרה קרול (1983-1904), בתו של מנחם-מנדל קרול, נישאה לבנימין פישל בשנת 1923. השניים גרו בנווה-צדק ושם נולד גם בנם הבכור אמנון. לאחר הולדתו של בנם עיברתו את שם המשפחה מפישל לדגיאלי. שנתיים מאוחר יותר עברו לגור במבנה ארעי ברחוב יוחנן הסנדלר. מנחם-מנדל קרול היה במקצועו צייר ומעטר קירות. הוא עלה ארצה במסגרת העליה השניה ומהר מאד הפך ביחד עם בניו למעטר ומקשט הקירות של בתי תל-אביב. עיסוק זה, בימים בהם תל-אביב נבנתה בתנופה, הביא לבני המשפחה ברכה ופרנסה. קרול דאג גם לחתנו הצעיר וכך הפך בנימין דגיאלי לקבלן.

בשנת 1934 רכשו שרה ובנימין מגרש בשכונת תל-נורדאו, ממש מול בית-הספר הידוע של השכונה. תחילה הרסו בית ישן שעמד על המגרש ואחר-כך שכרו את שירותיו של המהנדס י. בורמן כדי שיתכנן עבורם בית בן שלוש קומות. ‘בית דגיאלי’ נבנה – כמו עשרות רבות של בתים שנבנו באותה תקופה בצפון הישן של תל-אביב – בסגנון הבינלאומי, עם אותן מרפסות מתעגלות ועם אותו חלון תרמומטר לאורך חדר המדרגות. דגיאלי שימש בעצמו כקבלן.

מעט לפני שעברו לגור בביתם החדש מתפרסמת בעיתון ‘דבר’, ב-12 בינואר 1934, כתבה הנוגעת לבנימין דגיאלי: “מעשה במר בנימין דגיאלי מרחוב יוחנן הסנדלר מספר 10 בתל אביב שבא ביום ג בערב הביתה ומצא שוטר ממשטרת תל אביב שאמר לו כי ישנה פקודה שעליו לצאת מיד מן הארץ. דגיאלי הבין מיד כי כאן תוצאה של אווירת הגזירות על העלייה. הוא ביקש בראשית 1933 להעלות את הוריו לארץ. עד עכשיו לא נתקבלה כל תשובה, והנה באה התשובה הזאת. דגיאלי בירר את הדבר במשטרת יפו ואחר כך נסע אל מחלקת העלייה בירושלים וגם שם לא ידעו את בלבולם, שבמקום לשלוח לו הודעה על הרשות להביא את הוריו, שלחו הודעה למשטרה בנוסח הסיטוני בתקופה האחרונה לעזוב את הארץ. הוא הראה במחלקת העלייה בירושלים את תעודת ההתאזרחות שלו משנת 1928 ואת הפספורט הארץ-ישראלי שלו משנת 1929 ותבע את הרישיון המגיע לו בשביל הוריו.”

לבסוף הצליח בנימין להעלות את הוריו ארצה. המשפחה התגוררה בדירה מרווחת יחסית בבניין החדש. שאר הדירות הושכרו לדיירים מבני המעמד העובד, שברובם היו בני העליה הרביעית, אשר החלו להתאקלם בארץ. הילדים שגרו בבניין, כמו חבריהם בבתים השכנים ברחובות שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, יכלו לשמוע את צלצול הפעמון של בית-הספר, מביתם.

למרות הקירבה היחסית לכיכר צינה דיזנגוף ולמוקדי המסחר ברחוב בן-יהודה, הבית מצוי מאז ועד עתה בתוך שכונת מגורים שקטה יחסית, ורק המולת הילדים בהפסקות ובשיעורי הספורט בבית הספר הסמוך, מפרה מפעם לפעם את השלווה. בתוך כך, נפתחה בכל-זאת בשנת 1937 מכולת בקומת הקרקע, אותה ניהל תחילה אדם בשם בצלאל בריקמן, אבל העביר אותה כעבור שנה לגברת קרולינה ניסנבוים. 

בנימין דגיאלי צלח את המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-30 באופן מניח את הדעת. בשנת 1942 הוא מוגדר כיו”ר הוועד הפועל של אירגוני בעלי-מלאכה בתל-אביב. ב-1946 התקבל אישור לבנות דירה נוספת על גג הבניין. מסתבר שהמשפחה מצאה לנכון להשתמש בדירה לקיום מחווה אנושית. כך מתוך מכתב של זוג עולים חדשים (ספטמבר 1951): “כבוד מר דגיאלי, אנו החתומים מטה רגינה ואלברט גוזס, עולים חדשים מבולגריה, מביעים את תודתנו העמוקה שמסרת לנו את חדר הכביסה על גג ביתך לעשות בובות ולהתפרנס מזה, מבלי לקבל מאיתנו אף פרוטה, ואת שכר דירה שתי לירות לחודש שילמנו רק כעבור חודשיים מיום שנכנסנו לעבוד ב-15 ביולי 1951.” בשנות ה-70 החלה לפעול בבניין מספרה של אהרון וטורי, ששימשה גם כסלון לכלות.

שרה דגיאלי שהייתה מעורבת מאד בניהול ענייני הבניין, הצטרפה בשעות הפנאי להופעות מוסיקליות, כזמרת חובבת. אמנון, הבן הבכור, השתתף במרץ 1946 כחבר ארגון ‘ההגנה’ בפעולת ליל וינגייט בתל-אביב. ב-1948 התגייס לפלמ”ח ושירת בפלוגה תחת פיקוד הגדוד השמיני של חטיבת הנגב. הוא עזב את תל-אביב והפך לחבר בקיבוץ נירים, ואף היה מרכז המשק של הקיבוץ ומרכז הקניות של ארגון משקי הנגב. 

בנימין דגיאלי נטש את עסקי הקבלנות וניסה את כוחו בתעשיית הקולנוע. בספטמבר 1970 מתפרסמת הכתבה הבאה בעיתון ‘מעריב’: “בנימין דגיאלי הוא גבר בשנות השישים, בעל שיער כסוף, חרוש קמטים, מעשן סיגריות בשרשרת. הוא החל להפיץ סרטים לפני כשש שנים, לפני כן היה קבלן. אני הייתי בנאי. בניתי בתי קולנוע לאחרים, אחר-כך בניתי לעצמי את קולנוע ‘אמפי’ בבאר-שבע וקניתי את ‘קולנוע רון’ בראשון לציון. אני 50 שנה בארץ וחשבתי שלעת זקנתי תהיה לי עבודה קלה.” 

בערוב ימיהם עברו שרה ובנימין לגור בקיבוצו של בנם אמנון, נירים. שם גם נקברו לאחר מותם. אמנון דגיאלי נפטר בשנת 2013.