בית פדידה
בית פדידה – רחוב נחלת בנימין 35.
‘בית פדידה’ הוא אחד מן הבתים הראשונים שנבנו בשכונת ‘נחלת בנימין‘ – השכונה שהוקמה בעקבות הצלחתה של אחותה הבכורה ‘אחוזת בית‘. כעבור זמן-מה חברו שתי השכונות זו לזו והפכו בסיס למה שיהפוך בהמשך לעיר תל-אביב. יסודותיו של הבית הונחו ככל הנראה כבר בשנת 1912. תחילה נבנה כבית בן קומה אחת, עם גג רעפים ועם חצר קדמית, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. בשנת 1921 נוספה לבית קומתו השניה. מאיר פדידה שעבורו ועבור משפחתו נבנה הבית היה נשוי לג’מילה שלוש, בת למשפחת שלוש המפורסמת. ג’מילה הייתה בתו של אהרון שלוש שעלה ארצה מאלג’יריה והיה ממקימי שכונת ‘נוה צדק‘. שני אחיה, אברהם-חיים ויוסף-אליהו, הקימו בית-חרושת למרצפות מלט ואחר-כך גם למוצרי בנייה מבטון. השניים עשו חיל בעסקיהם והתעשרו.
מדובר אמנם במבנה קטן יחסית, אבל היו מעורבים בבנייתו, במידה כזאת או אחרת, שניים מהאדריכלים הבולטים בעיר: תחילה יהודה מגידוביץ’, ולקראת שנות ה-30 גם זאכי שלוש, שהיה אחיין של ג’מילה. ‘בית פדידה’ עבר במהלך השנים שיפוצים ושינויים קלים, אבל הוא שומר על חזותו הישנה, ובכך הוא נותר נטוע כשריד אחרון כמעט של ‘תל-אביב הקטנה’, בין בניינים גבוהים, או בתים ישנים שהורחבו בעת השיפוץ.
מאיר פדידה נפטר כבר בשנת 1920. האלמנה ג’מילה היא שניהלה את הבית מאותה עת, אם כי אחיה היו מעורבים בקבלת ההחלטות והשפיעו עליה, כפי שניכר מחוזה עליו חתמה בשנת 1934 עם אזרח שהחזיק קיוסק בחצר שלה: “היות שהאדון ח. גולדשטיין העמיד קיוסק בחצר הבית של הגברת פדידה, בחזית רחוב נחלת בנימין 35 בלי רשות הגברת פדידה. והיות והגברת פדידה שלחה התנגדות בכתב לעיריית תל-אביב. והיות שיצא פסק דין נגד האדון גולדשטיין על פינוי המקום. והיות והאדון יוסף א. שלוש השפיע על הגברת פדידה להשכיר את המקום לא’ גולדשטיין ולבטל את ההתנגדות. לכן באו שני הצדדים להסכם לפי התנאים כדלקמן: הגברת פדידה מסכימה להשכיר לא’ גולדשטיין את חלקה מהחצר של ביתה… במחיר של 2,500 לא”י (שתי לירות ו-500 מיל) לכל חודש.”
ברבות השנים שינה רחוב נחלת בנימין את פניו והפך לרחוב שמתנהל בו מסחר ער. הבית שימש למגורי משפחת פדידה, ובמקביל הושכרה קומת הקרקע לבעלי עסקים. בשנות ה-30 עמדה כאן חנות בשם ‘ספורט’ שהגדירה עצמה כ’בית מסחר לאופנים ומוטוציקלטים’. בשנות ה-50 ניתן היה למצוא במקום את חנות הנעלים ‘אלגנט’.
לאחר מותה הורישה ג’מילה את הבית לארבעת ילדיה, בשלב בו כבר הקימו משפחות משל עצמם ועברו להתגורר במקומות אחרים. בסוף שנות ה-50 שכרה מערכת ‘למרחב’, העיתון היומי שהיה מזוהה עם מפלגת ‘אחדות העבודה’, את דירת המגורים עבור חלק ממשרדיה. ניתן להבין כי מצב הבית לא היה מזהיר, מתוך מכתב ששלחו אנשי העיתון למחלקת השומה של העיריה, במטרה להוריד את עלות המס שנדרשו לשלם: “המשרד שאנו מחזיקים בו מורכב מחדר אפל וחדר נוסף בבית מיושן ורעוע. לפנינו שמשו החדרים למגורים, בתוספת הדירה התפוסה על-ידי בעל-הבית. על רמת הבניה תעיד העובדה, שאפילו חדרי שירותים אינם מחוברים לחדרים הנ”ל. הגישה לחדרינו היא דרך חצר ארוכה ועקלקלה. המדרגות רעועות ומיושנות.” אגב, שכר הדירה היה 20 לירות לחודש. בערכים של ימינו זה שווה ערך לכ-750 ₪ דמי שכירות לחודש.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
ג’מילה פדידה יושבת על מרפסת הבית, בשנת 1931. אלבום משפחת יוסף אליהו שלוש, ע”י נכדו מיקי (מיכאל) כהן, כפי שפורסם באתר ‘ישראל הנגלית לעין’.
ג’מילה פדידה יושבת על מרפסת הבית, בשנת 1931. אלבום משפחת יוסף אליהו שלוש, ע”י נכדו מיקי (מיכאל) כהן, כפי שפורסם באתר ‘ישראל הנגלית לעין’.