קשה להפריז בחשיבותו של ענף הפרדסנות באותה תקופה. הפרדסים בארץ ישראל, ואחר-כך במדינת ישראל – לפחות עד שנות ה-60 – הפכו לסמל ההגשמה הציונית ולנכס לאומי. באותה תקופה, התפוז היה הדבר הכי ישראלי שילדים יכלו להעלות בדעתם. אין פלא אם כך, שבניין גדול ורב משמעות כמו ‘בית הדר’ נבנה עבור הפרדסנים בארץ. את ההילה שנקשרה לפרי ההדר ניתן לייחס לבני העליה השניה שהחשיבו את העבודה בפרדסים כמלאכת קודש כמעט. פתח-תקווה ורחובות היו המושבות המובילות בגידול ההדרים, ובעקבותיהם הגיעו הקיבוצים, בעיקר באזור השרון, והמושבים. נמל תל-אביב, שבו הקפידו על עבודה עברית, היה השער ממנו יצאו התפוזים לארצות מעבר לים, ועליהם מוטבע המותג Jaffa.

על גג הבניין הוצבו שני שלטים בגודל דומה, האחד באנגלית ‘Citrus House’, השני בעברית ‘בית הדר’. בקומת הקרקע הושכרו שטחים לחברות מסחריות. בין היתר נפתחו בקומה מסעדה ונציגות של חברת הרכב ‘פורד’. בקומות העליונות התנהלו ענייני אגודת הפרדסנים וענייני המועצה לשיווק פרי הדר, בעשרות משרדים שונים. נבנה גם אולם כנסים שהיה שייך לחברת ‘פרדס סינדיקט’. 

הבריטים החרימו את הבניין בתחילת שנות ה-40 והפכו אותו למתחם צבאי שמור, שהיווה בהמשך מוקד לסכסוכים בין ארגון האצ”ל לבין ‘ההגנה’. העימותים סביב ‘בית הדר’ אף הובילו לפעילות מחתרתית שבסופה נמנו קורבנות בנפש.

על ירידת קרנו של המבנה תעיד כתבה ב’מעריב’ מספטמבר 1960: “איש לא יצטער על כך שלשכת העיתונות הממשלתית תעזוב את בית הדר. אם יש בניין בעיר שאינו מתאים ללשכת העיתונות הרי זה בית הדר. תמיד היה כאן מלוכלך וחשוך, והמעלית הייתה על פי רוב בתיקון. שמחת הפעלתה של הרכבת לירושלים בישרה רעות לבאי המשרד, כי שריקות הקטרים הקפיצו את העובדים. אומרים כי המשרדים המתפנים על-ידי לשכת העיתונות, ייתפסו על-ידי משרדי מס-הכנסה.” וכך אכן היה. משרדי פקיד השומה של מס-הכנסה הפכו לחלק משמעותי מ’בית הדר’ והיו מזוהים איתו עד שעברו לפני כ-15 שנה לכתובת החדשה באזור הקריה. 

תחקיר וכתיבה: חגי להב.