הרצל 39

בית המסחר של האחים בכר – רחוב הרצל 39.

האחים יצחק ודוד בכר, ביחד עם קרובי משפחה נוספים, היו מהסוחרים היהודים הוותיקים ביפו. כבר בשנת 1902 הם פתחו בתי מסחר סיטונאים ברחוב בוסטרוס. בימי השיא שלהם האחים החזיקו סניפים גם בדמשק ובחיפה. בשנות ה-20 השתנו פני הדברים וכמרבית בעלי העסקים היהודים ביפו גם הם החליטו להעביר את כובד המשקל לעיר המתפתחת תל-אביב. הם בנו את ‘בית האחים בכר‘ ברחוב לילנבלום, ויצחק אף עבר להתגורר באותו בית. את בית המסחר שבבעלותם פתחו בשכונת ‘מרכז מסחרי‘, ברחוב הרצל מספר 39.

הקמת המבנה הייתה כרוכה בשרשרת תקלות, למרות ששכרו את שירותיהם של מיטב האדריכלים באותה תקופה. ב-25 בנובמבר 1924 שולחים האחים בכר מכתב לכבוד ועד הפועל של עיריית תל אביב:

א.נ, לפני תשעה חודשים הגשנו תכנית לבניין בית מסחר שלנו במרכז מסחרי, רחוב הרצל. התכנית נעשתה בידי המהנדס טישלר. אחרי שהתחלנו לבנות את המרתף, בא המהנדס טישלר, זה כנראה במקצת על טעות, ובמקום לבנות עמודים במרתף בשטח של 40 על 40 סנטימטר בנה 75 על 75 סנטימטר, אבל בלי יסוד. אחרי שמהנדס טישלר עזב את הבניין לרגלי שגיאותיו, לקח מר וילסון עליו את האחריות של הבניין והוא עשה הגובה של קומה א’ 4 מטר, במקום 5 מטר. אנחנו מפני שאין אנו בקיאים בחוקי הבניין הסכמנו לזה. כאשר אדון וילסון נסע לחוץ לארץ ובמקומו בא המהנדס א. גולדמן, האחרון העיר שהבניין עומד בסכנה מפני כמה טעמים והקרקע מתחת לעמודים במרתף לא ישא את הכובד של הקומות.

אחרי שעשינו את כל התיקונים לפי דרישה של המחלקה הטכנית הנוכחית והוצאנו מחדש 500 לירות מצריות בערך, צפה מחדש השאלה של 4 קומות שלפי החוק אין לבנות ברחוב הרצל. אנחנו שלא ידענו מקיום של חוק כזה מבקשים לתת לנו הרשות לגמור את הבניין לפי התוכנית של המהנדס גולדמן, שיהיה לתפארת לרחוב, ולתת לנו לישב את כל התלאות אשר מצאנו באשמת זולתנו. והננו מודים למפרע.

לבסוף, רק בשנת 1926 הבית היה מוכן לאכלוס. לרגל פתיחת בית המסחר, האחים מציעים הנחות על חלק מהסחורה: מעילי גשם, שמיכות משי, כתנות עליונות, מכשירי טואלט וקוסמטיקה “הקהל מתבקש להזדרז” כדבריהם. שנתיים מאוחר יותר מצטרפים שני בתי עסק לבניין: בית החרושת לגרביים של אליעזר בראון ובניו, וכן מפעל לאריגים בשם ‘אריגה’. הבעלים של המפעל, משפחת וינשטיין, התגוררו באחת מדירות הבית.

המצוקה שהתעוררה בחלק מענפי המסחר בארץ בעקבות מאורעות תרפ”ט מתבטאת במכתב ששולח האדון וינשטיין לעירייה במאי 1930:

בשנה שעברה הרשיתם לנו את קיומו של הצריף שהוקם בחצר הבית שאנחנו גרים בו והנו לצרכי בית החרושת אריגה. לרגל המאורעות של שנה שעברה והחרם שקראו עלינו הערבים נבצר מאיתנו להעביר את בית החרושת למקום אחר. המאורעות האלו נגעו בתעשיה שלנו באופן יוצא מהכלל. על כן מתכבדים אנחנו לבקש להרשות את קיומו של הצריף עוד על שנה אחת.

התשובה הנחרצת לא איחרה לבא ובסופה המשפט החותך:

לא נוכל להרשות להשאיר את הצריף ועל כבודו להסירו מיד.

בשנת 1941 הופעל בקומה העליונה בית קפה ‘הכוכב’ ששימש גם כמועדון ריקודים. לצורך האישורים הנדרשים נשכר האדריכל בנימין צ’לנוב, בנו של המנהיג הציוני יחיאל צ’לנוב: “נוכחתי לדעת כי רצפתו (של האולם) מסוגלת לשאת העמסה של 500 ק”ג לממ”ר, או 67 זוגות רוקדים.”

בשנת 1949 נפתחה באולם הפונה לרחוב, החנות המזוהה ביותר עם רחוב הרצל 39 – חנות הרהיטים של אברהם זוזובסקי, שבמשך עשרות שנים מכרה כאן ספות וכורסאות. בשנות ה-80 כשבנו של אברהם, אבי זוזובסקי, הצטרף לעסק, כבר יכלו להתגאות במשפחה שהחנות מתפרשת על-פני שלוש קומות. “א. זוזובסקי. מערכות סלון ומזנונים במבחר גדול ובתנאים נוחים. מכבדים כרטיסי אשראי. הרצל 39 תל אביב. (‘מעריב’ 22 ביולי 1987)”

האחים בכר לא רוו נחת מהשותפות המשפחתית ופיצלו את עסקיהם. מבין יורשיהם האיש שטיפל בבניין היה בכור בכר, שבעצמו גר ב’בית ברונו‘ ברחוב שטראוס. אברהם זוזובסקי התעמת לא אחת עם בכור בכר. בשנת 1951 שלח מכתב מטעם עורך-דין, שמפציר בעירייה לא לאפשר לבכר להשכיר את החנות הצמודה אליו למתחרה, כפי שתיכנן לעשות.

זוזובסקי מצא פיתרון לטרדות שצצו מול בעלי הבית. הוא פשוט רכש את הבניין. בשנת 1995, כשהחלו לשפץ את הבניינים באזור, מנפיקה חברת ‘עזרה ובצרון’ את המסמך הבא: “אנו מבקשים להביא לידיעת בית המשפט כי במסגרת הפרוייקט להתחדשות שכונת פלורנטין ולאחר מו”מ עם הבעלים משפחת זוזובסקי, יחלו בשבועות הקרובים עבודות שיפוץ ושיקום.”

תחקיר וכתיבה: חגי להב.