בית בּרונו
בית ברונו – רחוב שטראוס 3.
דיירי ‘בית ברונו’ ברחוב שטראוס 3 יכולים להשקיף מחלונות ביתם על חלק מהמבנים המרהיבים של לב תל-אביב: ‘בית התאומים‘ ברחוב מזא”ה, סנטוריום ‘עין גדי” בקצה הרחוב, בית-הספר ההיסטורי ‘בלפור’, ממש מתחת לאף שלהם, ובתי מידות נוספים ברחוב בלפור וברחובות הסמוכים, אבל נוף הים, עליו צפו קודמיהם בדירות במשך עשרות שנים, נחסם בפניהם בגלל קירותיו האטומים של מיזם ‘רובע לב העיר’.
אברהם קרליץ שבנה באותן שנים בית אחר ברחוב יבנה 9, הוא שמכר את המגרש לבועז ברונו. ברונו הזמין את האדריכל זאב הלר בשנת 1933, כדי שיבנה עבורו בית בסגנון הבינלאומי. הלר חתום גם על ‘בית הורנשטיין‘ בפינת הרחובות קינג ג’ורג’ ודיזנגוף. בשני הבתים מתבלט המוטיב הגלי בקיר הבית, והוא זה שהופך אותם לייחודיים. בעשור שקדם להקמת הבית ברחוב שטראוס 3, שינתה תל-אביב את פניה. לא עוד ישוב קטן של חלוצים שבו כולם מכירים את כולם, אלא עיר אמיתית המתפתחת בקצב חסר תקדים. היטיב לבטא את אווירת אותם הימים חיים חפר, בשירו המפורסם: “זה לא יחזור, כל זה כבר איננו, רק זכרונות, רק זכרונות, כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו. עבר זמנה של תל אביב הקטנטנה.”
בועז ברונו, בעל הבית, שולח מכתב לעירייה, במאי 1934, סמוך למועד סיום הבניה: “הנני מתכבד בזה לבקש לתת לי את הרישיון לעשות את הכניסה לגראז’ מצד הרחוב כמו למשל ברחוב בן יהודה על יד מלון בריסטול, כי אחרת אי אפשר להכניס אוטומוביל, והרי רצוי בהחלט שהאוטומובילים לא ישארו לעמוד ברחובות. אני בעצמי חושב לגור בבית זה ויש לי אוטו גדול. כמו כן יש אוטומוביל גם לעוד דייר שרוצה לגור בבית זה. אני מקווה שהדבר יסודר בהקדם.”
הבניין היה מוכר בזכות מרפאתו הפרטית של הכירורג פרופ’ מקס מרכוס שפעלה כאן במשך שנים ארוכות. בערב בו התרחשה ההתנקשות בחיים ארלוזורוב, בשנת 1933, הובהל הפצוע לבית-החולים ‘הדסה’ ופרופ’ מרכוס הוזעק כדי לסייע לד”ר חיים שטיין בניתוח. למרות שמצבו של הפצוע שהיה איש צעיר, לא היה חמור כל-כך, הוא נפטר על שולחן הניתוחים – עניין שהוסיף לתעלומה סממנים של קונספירציה. על שלט שמוצב בכניסה ל’בית ברונו’ רשום: “בבניין זה שכנה מרפאתו של פרופ’ מקס מרכוס, מנתח ידוע שטיפל בפצועי המחתרות. ב-1943 מצאו כאן מקלט אחדים מחברי לח”י שנמנו עם בורחי לטרון.”
עיתון ‘על המשמר’ פירסם ביוני 1964 כתבה קצרה לרגל פרישתו של מרכוס לגימלאות, וזאת מבלי להזכיר את קשריו עם אנשי המחתרות: “פרופסור מקס מרקוס מבכירי המנתחים בארץ, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים איכילוב, פרש לפנסיה. במשך 31 שנים עבד הפרופסור מרקוס ליד שולחנות הניתוח בבתי החולים בתל-אביב. שמו הלך לפניו כאחד המומחים הגדולים ביותר בתחום זה של הרפואה. פרופסור מרכוס נמוך הקומה וממושקף, למד באוניברסיטאות של בון ומינכן ולימד כפרופסור אורח בבית הספר הגבוה לרפואה בירושלים. הוא עלה ארצה עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה ארץ מוצאו. בטרם עלה, היה למנתח ראשי באחד מבתי החולים שבברלין.”
ככלל, הבניין שימש כל השנים כבית מגורים שלא עורר עניין רב, מלבד שכנותו לבית-הספר היסודי שמעבר לכביש. מעט מאד בתי עסק פעלו במקום, ובהם סוכנות להפצת ספרים בשם ‘ספרי אייל’. עם השנים חלה בליה טבעית עד שב-1993 מהנדס עירוני הוציא דו”ח: “במבנה יש בו סיכון ממשי למחזיקים בו או לציבור ובשל כך יש להורסו בפיקוח מהנדס בניין מוסמך.” לבסוף התקבל אישור לשיפוץ הבניין בסוף שנת 1999. בשנת 2000 נשלח מכתב של עורך-דין מטעם בעלי הבית לוועדה המקומית לתכנון: “הבניין הינו מבנה לשימור בדרגה ב וההיתר הוצא לאחר תיאור ואישור צוות השימור. הבנייה מתעכבת עקב המצב הבטחוני ומו”מ ארוך עם קבלנים, בין השאר בשל מורכבות שימור הבניין.”
תחקיר וכתיבה: חגי להב.