בית ישראל קרק

בית ישראל קרק – רחוב קלישר 17. 

יצחק גברילוביץ’ היה במקורו ירושלמי, אבל לאחר נישואיו היגר לאמריקה שם עשה את הונו, ולבסוף חזר ארצה והתיישב בתל-אביב. בתקופה שבאה אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא היה אחד מבין המשקיעים הבולטים, שקנו מגרשים בעיר. ידוע במיוחד הבית בדרך יפו, פינת סמטת הבד, שרשום על שמו. בתחילת שנות ה-20 גברילוביץ’ יזם בניית חמש וילות זו לצד זו, על אדמת ‘כרם מויאל’, באזור הרחובות קלישר ומוהליבר. שלושה מתוך חמשת הבתים נבנו ברחוב מוהליבר עבור משפחות כהנא, מייזל והויזדורף. 

וילה אחרת, זאת שברחוב קלישר 15, שימשה למגורי משפחת וינוגרד. ואילו לגבי הבית הזה, ברחוב קלישר 17, לא לגמרי ברור מי איכלס אותו בשנים הראשונות, מכיוון שעל המסמכים של כל חמש הווילות חתום יצחק גברילוביץ’, אבל ככל הנראה זאת הווילה שבה גר בעצמו. כך או כך בשנת 1930 כבר ניתן לראות בבירור שאדם בשם ישראל קרק הוא שמופיע ברשומות כבעל הבית. קרק שהיה יושב-ראש תנועת ‘המזרחי’ בליטא וציר לקונגרס הציוני ה-12, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1929. 

בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים על חיבור הרחובות קלישר ומוהליבר, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית ישראל קרק.

בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים על חיבור הרחובות קלישר ומוהליבר, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית ישראל קרק.

קרק נפטר בשנת 1938. יורשיו, ובהם בנו יעקב קרק, עברו לגור במקום אחר והבית שינה את ייעודו והפך ל’בית-הספר קלישר’. זמן קצר אחר-כך עבר לכאן בית-הספר הדתי לבנות: ‘זרובבל’. חודש לאחר פרוץ מלחמת השחרור מתפרסמת מודעה בעיתון ‘הצפה’: “הלימודים בבית התלמוד תורה לתימנים יחודשו בבניין בית-הספר זרובבל, רחוב קלישר 17.”

בשלט המוצב בחזית הבית רשום: 

כאן פעל בית-ספר קלישר ששימש בשנים 1942 – 1948 את ההגנה, צבא המדינה שבדרך, כבסיס אימונים בנשק קל, שדאות, טופוגרפיה, עזרה ראשונה, קשר, הגנה עצמית ועוד. במקום היה מחבוא לנשק (סליק).

החל משנות ה-50 שכרה רשת אורט את הבית והפכה אותו לבית-ספר מקצועי לבנות, עם שתי מגמות: 1. תפירה וקונפקציה. 2. סַפָּרוּת. המבנה נראה קטן יחסית, אבל למדו בו 140 תלמידות.

מצפיה במהדורות החדשות יכול להיווצר הרושם שעורך-הדין יוסי כהן נמצא מרבית זמנו ביחד עם שרה נתניהו, אבל מסתבר שלאחר שהבית ברחוב קלישר 17 שופץ, הוא העביר אליו את אחד ממשרדיו.  

תחקיר וכתיבה: חגי להב. 

ניתן לשתף את המאמר