בכלל, וולק זה היה כניראה אדם איכפתי, שסייע בידי דייריו, כי בשנת 1937 מתפרסמת הודעה בעיתון ‘דבר’: “אבדה אתמול קרוב ל-5 אחה”צ בגינת גרוזנברג או בסביבתה, סיכה עגולה ובה תמונת ילד. הסיכה יקרה לבעליה. להחזיר למשה וולק, רחוב קלישר 44, בשביל פנינה לוי.”

באותה תקופה הושכרה אחת הדירות ל’הסתדרות בנות אגודת ישראל’. מעבר לפעילויות השוטפות של האירגון החרדי, התקיימו במקום מפעם לפעם הרצאות. הרב הראשי עמיאל למשל, כיבד את החברות בנוכחותו והרצה להן על שירת מרים ודבורה.

בדצמבר 1947 ‘הרבנות הראשית’ מתערבת למען אדם בשם אברהם זוננשין, כדי שיוכל לפתוח חנות בחצר הבניין: “לכב’ מחלקת הרישיונות. הננו לאשר לכם בזה, על סמך עדות אנשים מהימנים, שמר אברהם זוננשין הוא איש ישר ולא נשמע עליו כל זילותא. נבקשכם להתחשב עם בקשתו לרישיון לקיוסק למען יוכל לפרנס את משפחתו.” גם כאן, סוף טוב לסיפור, ולא זו בלבד שהאיש מפעיל קיוסק, ואחר-כך חנות לפירות בחצר, הוא גם מתגורר באחת הדירות בבניין. מאוחר יותר יסתבר כי אברהם זוננשין איש משכיל שחוקר בזמנו הפנוי את היעלמותם של שבטים יהודיים במזרח אסיה.

החל משנת 1953 פעל בבניין בית העסק של מאיר ברסלויער, שמכר מכשירים רפואיים. רק כעבור שמונה שנים, כאשר פקחים ביצעו ביקורת במקום, האיש טרח להסדיר את האישורים הנדרשים.