בית ינקלביץ את דריהורן

הבית שהוקם על ‘אדמת שעבן’, עמד תחילה באזור שעדיין היה מיושב בדלילות יחסית. בשנת 1927 השתרע מולו שדה גדול ששימש כמגרש משחקים לילדים. מערבית לו, בסביבת רחוב אלנבי, הבניה כבר הייתה צפופה יותר. זמן קצר אחר-כך עברה פעילותו של בית החולים ‘הדסה’ ושל שלוחותיו לאזור והפכה את המתחם כולו לאחד המוקדים החשובים בתל-אביב, מה עוד שבשנת 1935 נבנה ‘בית הספר בלפור’ – אחד מבתי הספר החשובים בתולדות העיר – על מה שהיה עד אז מגרש המשחקים.

מלבד המשפחות של בעלי הבית גרו בבניין גם משפחות ברנשטיין והוכמן. החיים התנהלו כאן על מי מנוחות וכמעט אין תיעוד על התרחשויות יוצאות דופן בבית, במהלך כל שנות ה-30. בתחילת שנות ה-40 נשכרה אחת הדירות כדי לשכן את משרדי בית היתומים, בניהולו של הרב ישעיהו רפאלוביץ. מתוך תזכיר פנימי של העירייה, מתאריך 3 בדצמבר 1942: “אגודת בית יתומים הגישה בקשה לאשר סגירת מרפסת בקומה א’, מצד החצר, ולהפכה לחדר בידוד בשביל ילדים חולים של המוסד. החדר ייבנה על יד המטבח המשמש כעת בתור מחסן. מחליטים לאשר את הבקשה.” באותן שנים הבית מנוהל על-ידי בני הדור השני, צבי (אדריאן) דריהורן וגרשון ינקלביץ’. גרשון ואשתו רינה, אף גרים באחת מדירות הבית.

בעתון ‘חרות’ נהגו באותה תקופה לעשות ‘שיימינג’ לכל מי שנראה היה להם כמשתף פעולה עם הבריטים. כך למשל נכתב על יהודה כהן ב-7 באפריל 1944: “בן-אדם בשם כהן מרחוב מזא”ה 20, תל-אביב, כבן 35, סנוב בחיצוניותו, חשוד בקשרים עם הבולשת.” כהן בוחר לפרסם תגובה, בעיתון ‘הארץ’, בחודש מאי אותה שנה: “אני יהודה כהן הגר ברחוב מזא”ה 20, מודיע בזה כי מימיי לא שירתתי במשטרה בתור בלש. הייתי מפקח במחלקת הפקוח על המזון של הממשלה, במחוז לוד.”

בסוף שנות ה-70 התמקמה בבניין חברת הביטוח ‘הלבנון’ שהייתה שייכת ביחד עם סוכנות ‘ירדניה’, למשפחת לבנון. החברה רכשה בהמשך מחצית מהנכס. שנים ספורות מאוחר יותר חברת ‘הלבנון’ חדלה לפעול והבית עבר לידיהם של יזמים ושל חברות שביקשו לנצל את מיקומו המרכזי של המבנה, בימים בהם החל לעלות ערכם של מבנים שנועדו לשימור. 

תחקיר וכתיבה: חגי להב.