בֵּית אֶלְיָשִׁיב

בית אלישיב – רחוב מזא”ה 27.

הבית נבנה על גבעת הכורכר, באחת הנקודות הגבוהות של העיר תל-אביב, בסמוך למגדל המים ההיסטורי ברחוב מזא”ה. וכך כשהסתיימה מלאכת הבניה, באמצע שנת 1932, יכלו ראשוני הדיירים שנכנסו לדירות החדשות, בהביטם מערבה ממרפסות הקומה השניה, ליהנות ממראה הים התיכון, למרות שהמרחק מהבניין ועד הים למעלה מקילומטר בקו אווירי. אמנם תל-אביב מנתה אז כבר כ-50,000 תושבים, אבל בתיה היו ברובם בני שתיים או שלוש קומות בלבד. הנוף שנשקף אם כך באותם ימים מ’בית אלישיב’, היה יפה להפליא.

האדריכל יוסף ברלין, “מלך לבני הסיליקט”, תכנן את הבית עבור פרידה ויצחק אלישיב, אותם הכיר באופן אישי באמצעות מכר משותף, איש הספרות יהושע חנא רבניצקי. ברלין, שבנה עשר שנים מוקדם יותר את ‘בית התאומים‘ המפורסם במורד הרחוב, ואת ביתו הפרטי ברחוב בלפור, במרחק 5 דקות הליכה מכאן, התעלה על עצמו ושילב בבניין הזה את לבני הסיליקט החשופות באופן ציורי כמעט.

בתחילת שנות ה-30, רחוב מזא”ה היה מיושב עדיין בדלילות יחסית. בגב הבניין ניצב אולם ‘אוהל שם’, ומלבד מגדל המים ובית החולים הדסה שהשתרע בין רחוב בלפור לרחוב מזא”ה, אוכלסו בשלב ההוא רק בניינים בודדים לאורך הרחוב. שמו של הרחוב ניתן לו בחיפזון. לפי הפרוטוקולים של הועד הפועל של עירית תל-אביב נתקבלה הצעה דחופה לקרוא רחוב על שמו של הרב יעקב מזא”ה, כאשר זה שכב חולה מאד במוסקבה. כדי לעודד את רוחו שלחו לו הודעה בטלגרף ובישרו לו על המחווה.

יצחק אלישיב (1872 – 1955) היה חבר פעיל בארגון הציוני ‘בני משה’, בהנהגתו של הסופר אחד-העם. בארגון שדגל בציונות הרוחנית, על בסיס מה שכונה “לאומיות יהודית מוסרית”, היו שותפים כמעט מאה איש, שזכו גם לאהדתם של מנהיגים כמו חיים וייצמן ומנחם אוסישקין. אלישיב נותר האחרון בחיים מכל ‘בני משה’. גם הוא וגם אשתו פרידה שנפטרה ארבע שנים אחריו, חיו עד יום מותם בדירתם ברחוב מזא”ה 27. יורשי הבית היו הבן מאיר אלישיב ואשתו, שחקנית התיאטרון בת-עמי אלישיב, וכן הבת רבקה פרסיץ.