בית סמואלסון

בית סמואלסון – רחוב נחמני 31, פינת שדרות רוטשילד 67.

כשמקס סמואלסון רכש באוקטובר 1932 את המגרש שעמד בקצה רחוב נחמני, פינת שדרות רוטשילד, מהגברת טובה בן-עמי, עדיין לא נבנו בתים גם על המגרשים השכנים. השכונה החדשה נקראה ‘לב תל-אביב ב’. רק בשנת 1933 תנופת הבניה בשכונה הייתה בעיצומה. דווקא בחלקה המזרחי של השדרה (‘אדמת רמדאן’), התיישבו זה מכבר תושבים יהודים.

משפחת סמואלסון הגיעה ארצה מלוס-אנג’לס והתיישבה בחדרה. למקס ולאשתו הייתה חברה בשם ‘ברבג’ ואת הבית שהחליטו להקים בתל-אביב, רשמו על שם החברה. האדריכל שנשכר על-ידי סמואלסון כדי שיתכנן עבורו בית בסגנון הבינלאומי, היה חיים סוקולינסקי. תוך זמן קצר מתום הבניה, הבית אוכלס במשפחות.

חלק מהדיירים ניהלו את עסקיהם מדירות המגורים. כך למשל נחמן יעקבי שהיה סוכן של חברת ‘בלפטרול’ – חברה לייבוא נפט, בנזין וסולר. יעקבי גר בדירה בקומה ב’, ביחד עם אשתו אסנה. וכך גם ד”ר שמחה לב, שהחזיק בדירתו “מכון להכשרה נפשית”, כפי שהגדיר זאת. ד”ר לב טיפל בעיקר בילדים שסבלו מליקויי דיבור, אבל הוא קיבל במכון גם זוגות נשואים “לטיפול פסיכולוגי בכל ההפרעות שבחיי הנישואין.”

בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך שדרות רוטשילד, בקטע שבין רחוב בצלאל יפה לבין רחוב נחמני. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית סמואלסון.

מבין הדיירים הנוספים שהתגוררו בבניין בשנות ה-40 וה-50 ניתן למנות את רחל וראובן הרמנוף, את משפחת מייטליס, את משפחת לוקסמבורג, ואת ריזה ויעקב ווייס. באמצע שנות ה-40 התקבל רישיון לבנות דירה על הגג. הד”ר משה רדליך, שעד אז גר ברחוב הרצל 79, הוא שבנה לעצמו את הדירה המרווחת. מכאן צעד ד”ר רדליך ברגל, בכל בוקר, לקליניקה שלו ברחוב הס, מרחק רבע שעת הליכה. אבל כעבור עשר שנים עזב את הדירה והשכיר אותה ללאה ושלמה שפירא. כלב הזאב של הזוג שפירא הוביל בינואר 1960 לסכסוך שכנים שאף התגלגל לכדי תביעה משפטית. כך מתוארת הפרשה בעיתון ‘מעריב’, 2 בפברואר 1960:

4000 לירות פיצויים על נזיקין תובעת הגברת מרים לוקסמבורג, פקידה משדרות רוטשילד 67 ממר שלמה שפירא, רפד הגר באותו בית. התובעת הייתה עולה מדי פעם לגג הבית לשם תליית כבסים במקום המיועד לכך. על הגג נמצאת דירת הנתבעים. ב-22 בינואר כאשר עלתה התובעת להוריד כביסה התנפל עליה כלבם של הנתבעים הפילה ונשכה ליד עינה השמאלית. התובעת ניסתה לברוח מן הגג אבל הכלב רדף אחריה ותוך כדי מנוסתה נפלה ממדרגות הבית נחבלה ושברה שן קדמית.

בשנת 1961 נפתחה באחת הדירות לשכה להכוונה מקצועית בשם ‘עיסוק’. זמן קצר מאוחר יותר התמקמה בקומת הקרקע של המבנה, חברה ליבוא ומסחר בעץ מסקנדינביה ומקנדה בשם ‘חברת לויסון’. מנהלי החברה והשותפים, ישראל הררי ויצחק יורה, לא ראו עין בעין את עתיד החברה ונפרדו. הררי שנשאר כמנהל היחיד של ‘חברת לויסון’, פתח במקביל חברה לנאמנות בשם ‘נוצר’ ובשנת 1964 רכש את ‘בית סמואלסון’. ישראל הררי עצמו גר עם משפחתו בהרצליה פיתוח. החל משנת 1970 הוא שימש כקונסול כבוד של פינלנד והחזיק לשם כך דירה עם לשכה ושני חדרי מזכירות, בקומה א’ של הבית.

עם השנים עזבו מרבית הדיירים את המקום ועברו להתגורר בשכונות צפוניות יותר. באמצע שנות ה-80 התקשה הררי לקבל אישורים לפעילותו המסחרית בבניין, בטענה כי מדובר באזור מגורים. במכתב שנשלח על-ידי עורכי-הדין שלו בבקשה לשימוש חורג ממגורים למשרדים, נכתב בין היתר: “…מר הררי ישראל מנהל ובעל חברת לויסון בע”מ הינו אדם לא צעיר אשר הסתגל כבר לנהל את עסקו במקום הנדון במשך כ-20 שנים וייגרם לו אישית נזק רב וקשיים מרובים לשנות את מקום העסק. לאחרונה השקיעה מרשתנו כספים בשיפוץ חיצוני וסביבתי של המבנה לרבות שיקום המדרכה וזאת מבלי להזדקק לעזרה מגורם עירוני.”

כבר מאמצע שנות ה-90 קיימות תכניות לשפץ ולשמר את הבית, אבל בינתיים, מלבד מספר פעולות קוסמטיות, לא נעשה דבר.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.