בֵּית הָאַחִים שְׁאַלְתִּיאֵל

את המגרש בנחלת-בנימין 3 רכשו בני משפחת שאלתיאל מאורי ברכין שגר במקום עם משפחתו מאז שנות ה-20. לאחר דין ודברים העסקה נחתמה ביולי 1934. משפחת ברכין עלתה ארצה מריגה, בירת לטביה. ההורים אורי ודינה וילדיהם עמנואל וחנה התיישבו כאן, בבית בן קומה אחת, שקירותיו בנויים לבני סיליקט. אורי ברכין שהבין את המגמה המתפתחת בעיר בעקבות העלייה ההמונית של יהודי אירופה בתחילת שנות ה-30 החל גם הוא להשכיר חלק מחדרי הבית לבעלי עסקים. לבסוף, קיבל ברכין את ההצעה של בני משפחת שאלתיאל ומכר להם את הנכס. דינה ואורי ברכין עברו לגור בשכונת זיכרון-משה בירושלים מיד לאחר בצוע העסקה, ושם חיו עד יום מותם – הוא נפטר בשנת 1952, היא בשנת 1954.

ביולי 1934 מדפיס עורך דין ברוך עוזיאל מסמך רשמי המעיד על הרכישה: “על פי בקשת האדונים יוסף ואברהם שאלתיאל הנני לאשר כי ידוע לי שהאדונים הנ”ל קנו מידי מר אורי ברכין את המגרש מספר 368 בשכונת תל אביב המרכזית, רחוב נחלת בנימין, עם הבית אשר עליו, וכי העברת הנכסים בטאבו נעשתה באמצעותי ביום 2 ביולי 1934 ואני מוכן להמציא לכם את הקושאן לאחר שיתקבל מהטאבו.” על כל המסמכים הרשמיים חתומים שניים מהאחים בלבד, יוסף ואברהם שאלתיאל. האח השלישי, שם-טוב שאלתיאל, היה איש חולה. הוא נפטר בדצמבר 1935. בתוך שבועיים מיום העברת הבעלות ניגשו הפועלים למלאכת הריסת הבית הישן של אורי ברכין. 

האדריכל אריה כהן, שפעל ממשרדו ברחוב יהודה הלוי 16, הוא שנשכר על-ידי האחים כדי לתכנן עבורם את הבניין החדש. ברישיון שנתקבל מהועדה המקומית לבניין ערים, נרשם כי ניתן אישור לבניין בן שלוש קומות ויציע. בקומה אשר במפלס הרחוב הוקצה שטח לארבע חנויות ולשלושה מחסנים. שתי הקומות העליונות יועדו למגורים. בהמשך, איחדו את שלושת המחסנים שבקומת הקרקע והפכו אותם למחסן אחד גדול. ייתכן שאיכות הבניה לא הייתה מושלמת כי בפברואר 1936 מופיעה ידיעה בעיתון ‘דבר’ תחת הכותרת “כך בונים אצלנו”, ובה רשום: “לוחות חרסינה נפרדו אתמול מהקירות בבניין ברחוב נחלת בנימין 3 וסכנו בנפלם את העוברים והשבים.”

שטחי החנויות נמכרו על נקלה. הביקוש היה גדול. ראשון לפתוח את דלתותיו, מיד לאחר תום בניית ‘בית האחים שאלתיאל’, היה ‘רודאן’, שהגדיר עצמו כבית המסחר הכי גדול בארץ לאופטיקה ופוטו והבטיח “עבודה ממדרגה ראשונה”. זמן קצר אחר-כך החלה לפעול בשכנות לחנות האופטיקה, חנות הנעליים של עמנואל צרפתי. ב-1937 אף עבר צרפתי לגור באחת מדירות הבית עם אשתו בלה. חנות נוספת שפעלה כאן מסוף שנות ה-30 הייתה ‘אילקה’, שמכרה שמלות לגברות וחליפות לגברים. הסניף של חנות ‘אילקה’ עבד במקום זה ברצף, במשך למעלה מ-20 שנה, עד שהועבר לרחוב דיזנגוף. החנות הרביעית הייתה בית המסחר למנופקטורה של ‘אלקון את טיפנבורן’. אלו הציעו: “מבחר גדול של צמר, צמר גפן, מפות, וילונים, וכל מיני משי.”

במארס 1941 החליט זאב-אריה חלמסקי, שהודבק לו הכינוי “מלך הוילונות של תל-אביב”, למקם את בית המסחר שלו בנחלת בנימין 3. באמצע שנות ה-40 הצטרף ‘סלון עדין’ לבתי העסק בבניין. בסלון נמכרו מצעים, לבני נשים ושמלות כלה. “גברות נבונות אינן קונות מוכן, אלא מזמינות את לבניהן ואת לבני המטה רק בסלון עדין. לכלות הנחה (‘דבר’, 29 במארס 1946).” במודעות אחרות שפורסמו מטעם ‘סלון עדין’ נרשם: “לירושלמים הנחה”. 

האחים שאלתיאל עצמם גרו במספר דירות ברחוב בצלאל-יפה 12. יוסף ואברהם ראו לעצמם חובה – ברוח התקופה וברוח העדה – לדאוג לבני השבט כולו. חלק מדירות הבית בנחלת בנימין 3 נרשמו על-שמם של בני הדור הצעיר, כולל ילדיו של שם-טוב המנוח וכולל ילדיה של האחות, דודון קוניו. גם לאלמנתו של שם-טוב, רחל לבית מולכו, דאגו ביד רחבה. 

יוסף, הבכור לבני שאלתיאל, היה גם הבולט והכריזמטי מבין בני המשפחה. בסמוך להגעתו ארצה, הקים עם ידידו דוד פלורנטין את מועדון ‘קדימה’ ששימש כמקום מפגש ליוצאי סלוניקי. המפעל הבולט, עליו הייתה גאוותו של יוסף, נבנה ברחוב לוינסקי 82 ונקרא ‘מטבח-זול’. המטבח סיפק בימי השיא שלו 500 מנות חמות לנזקקים, תמורת סכום זעום של 6 מיל לארוחה. ביולי 1946 נפטר יוסף שאלתיאל במפתיע, בעת ששהה בעיר הצרפתית אוויאן לצרכי הבראה. לאחר מותו של יוסף, עברה הבעלות על הבניין לרשותם של יורשים רבים, ובהם: איבון צרפתי, יצחק אורן ורחל ארוך, ילדיה של דודון קוניו, לבית שאלתיאל. וגם אסתר קסטוריאנו, כלתה של פלומבה שאלתיאל, אחת האחיות של יוסף ואברהם. 

פלומבה נשארה עם בעלה מושון ביוון ונרצחה ב-1944 בטרבלינקה. וגם יונה סונק, בתה של אסתר ונכדתה של פלומבה. וגם ז’אן כהן וד”ר יצחק שאלתיאל, ילדיו של שם-טוב שאלתיאל. יצחק היה הרופא של גימנסיה הרצליה. הוא נפטר בפברואר 1971. לאחר מותו ירשה אלמנתו, הרצליה שאלתיאל, את חלקו ב’בית האחים שאלתיאל’.

במהלך שנות ה-60 החלו לצוץ באזור של ‘בית האחים שאלתיאל’ חנויות בגדים עממיות, מפעלי טקסטיל קטנים, ובתי מלאכה לייצור בגדים זולים. הפיכת חלק זה של רחוב נחלת בנימין למדרחוב – בשנת 1986 – לא שינתה בהרבה את אופי המקום. את החנויות הוותיקות: ‘אילקה’, ‘וילונות חלמסקי’, ו’נעלי צרפתי’ שהפכו לחלק אינטגרלי מקומת המסחר של הבית, החליפו עם השנים חנויות כמו ‘בית חן’ שפנתה לקהל חדש: “הודעה חשובה לעובדים שכירים, לפקידים ולפקידות. אנו מוכנים להעניק אשראי עד 200 לירות בתשלומים נוחים, לקניית תלבושות. מבחר גדול ביותר. מחירים נוחים. תל-אביב, נחלת בנימין 3 (עיתון ‘הארץ’ 9 בינואר 1959).” או כמו חנות בשם ‘הוד’ המוכרת בגדים בהסדר לחברי קיבוצים מתנועת ‘השומר הצעיר’.

בשנות ה-70 ניתן היה למצוא בבניין את חנות האריגים ומוצרי כותנה של יעקב שוהם ויואל שביט, את בית המסחר להפצת ספרים ‘זוהר’, וכן חנות לייצור דברי הלבשה של ורנדי שוורץ. אחת מדירות הבית, בקומה הראשונה, הוסבה למתפרה. בשנות ה-80 פתחו דוד אוזבורן ושלמה חמושה חנות בגדים נוספת. אדם בשם אפרים ברקוביץ שכר את אחד המחסנים בחצר והפך אותו למזנון. 

בשנת 1976 הבניין נמכר על-ידי יורשי משפחת שאלתיאל לבני משפחת סלם-כהן. עשר שנים מאוחר יותר גם אווה ארקדיר-לשובר, תושבת ברזיל, ואסתר בלוך דה תירוש, תושבת אורוגוואי, רשומות כבעלות הבית בנכס.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.