בית שכטר

בית שכטר – רחוב יהודה הלוי 15 (לעתים, בני משפחת שכטר אייתו את שמם כשחטר, במקום שכטר).

הבית הוקם בתחומי שכונת ‘אחוזת בית’, לפי הכללים שנקבעו על-ידי תושביה, ובתקופה בה הוקמו רבים מבתי המייסדים (ככל הנראה בין 1910 ועד 1912) – ובכל-זאת זהבה ומשה שכטר לא זכו להיכלל ברשימה המכובדת של מייסדי תל-אביב ביחד עם שכניהם. כאשר בשנת 1951 החליט ראש העיר ישראל רוקח להקים אנדרטה לזכר 66 משפחות המייסדים, היעדר שמם של הוריה על אותה אנדרטה, עורר את זעמה של בתם, הגברת צילה שכטר. כך היא כותבת בין-היתר, במכתב המופנה לראש העיר:

הוריי עלו והתיישבו בת”א כבר בשנת 1909. באותה שנה החל אבי בבניית ביתו ברחוב יהודה הלוי 15, מילא את כל חובותיו של מיסד, ובצדק אפשר לכלול אותו בין ראשוני העיר.” אך לצערה תשובתו של מזכיר העירייה הייתה שלילית, וזאת מכיוון שלטענתו משפחת שכטר לא עמדה בקריטריונים שנקבעו כדי לזכות בתואר הנכסף: “מייסדי העיר”.

‘בית שכטר’ נבנה על-ידי הקבלן הפעלתן שמואל וילסון, כמבנה בן שתי קומות, בגבולה המערבי של ‘אחוזת בית‘, אשר מהר מאד הפכה ל’תל-אביב’. זה בית שהשלד שלו עבר מעט גלגולים יחסית ועיקר השינויים שנעשו בו הם קוסמטיים. בסך-הכל המבנה שמר על חזותו כמעט מימי הקמתו ועד עכשיו. מי שרוצה לדמיין כיצד נראו מרבית בתיה של העיר ב-15 שנותיה הראשונות, יוכל לעשות זאת לפי המראה של הבית ברחוב יהודה הלוי 15.

משפחת שכטר עלתה ארצה מרוסיה בתחילת המאה ה-20. תחילה התיישבו במושבה גדרה ועסקו בחקלאות, אבל כעבור שנים ספורות הצטרפו כאמור, אל מייסדי שכונת הגנים שמחוץ לגבולות יפו. משה, אבי המשפחה, הפך קבלן והיה שותף לתנופת הבניה בעיר.

בסרט זה נראים שני הבתים ההיסטוריים ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב: בית שכטר ובית גורביץ’.

בשנות ה-20 חלק מהדירות שימשו כלשכות עסקיות וכמרפאות של רופאים. ד”ר גולדברג, מחלות פנימיות, מטפל בעיקר בחולי מלריה. גם ד”ר אריה חבויניק שהיה רופא מוכר בתל-אביב ועסקן פוליטי קיבל חולים ב’בית שכטר’. הוא התמחה במחלות אף-אוזן-גרון ונע מכתובת לכתובת עם קליניקה מקצועית. באותה תקופה כאן היה מרכז הפעילות שלו. אחד הדיירים מפרסם באותן שנים מודעות בעיתונות: “מורה אנגלי עם השכלה פדגוגית גבוהה. מארגן קבוצות ללימוד השפה האנגלית, גם לתרבות ולקורספונדנציה אנגלית. מ. שולמן, בית שכטר מ-6 עד 8 בערב.”

בתחילת שנות ה-30 הבית נמכר לשיינה ולישראל סבירונובסקי. לאחר שנים בהן רוו נחת מן הנכס, הגיעה תקופה מאתגרת לבעלי הבתים. במהלך מלחמת העולם השניה נקבעו על-ידי שלטונות המנדט הבריטי חוקים שנועדו לפקח על שכר הדירה. מכלול נסיבות הוביל לכך שנוהל “דמי מפתח” תפס תאוצה. לפי הנוהל היו בדרך כלל הדיירים משלמים לבעלי הבתים סכום השווה לכמחצית מערך הדירה, ובתמורה היו רוכשים את הזכות להתגורר בדירה עד יום מותם, בתוספת שכר דירה אפסי כמעט. היו שנים בהן העסקה נראתה כמשתלמת לכולם, אבל הקפאת שכר הדירה ועליית ערך הנכסים הפכו את היוצרות: הדיירים נעשו לצד המרוויח, ואילו המשכירים חשו מתוסכלים.

תופעה זו גררה ויכוחים אינסופיים בין דיירים שתבעו את זכויותיהם, ובכלל זה אחזקה ותיקון תקלות, לבין בעלי הבתים שחשו שבויים בתוך הסכם שאינו מייצר הכנסות, אלא רק הוצאות. הנה למשל מכתב ששולחת הגברת בלומה זילברברג לעירייה ביולי 1961: “אני הח”מ אשה אלמנה קשת רוח, קשישה וחולה כרונית. הנני גרה ברחוב יהודה הלוי 15 זה הרבה שנים. הבית הוא ישן, מראשוני הבתים בת”א. בעל הבית מר סבירונובסקי מזניח את הבית מכל הבחינות. לא מכניס תיקונים חיוניים וזה מסכן את חיי הדיירים.” ולאחר תיאור התקלות וההזנחה היא מסכמת: “לכן הנני פונה בבקשה דחופה לכבודו ואני מזהירה את כבודו שאתם תהיו אחראים עבור האסונות העלולים לקרות אתי במעוני.”

תחקיר וכתיבה: חגי להב.