בֵּית שִׁמְשִׁי
בית שמשי – רחוב מונטיפיורי 48, פינת בצלאל יפה 2 (לשעבר רחוב הרכבת).
צבי שמשי עלה ארצה מאוקריאנה עוד כשהיה נער בן 15, בשנת 1921, במסגרתה של תנועת נוער חלוצית. לקראת סוף שנות ה-20 שיכנע גם את הוריו, חיה ומשה שמשי, להגר לפלשתינה ולהצטרף אליו. ההורים, ביחד עם שלושת אחיו הצעירים יותר של צבי: בת-שבע, יהודה ואסתר, התגוררו תחילה בדירה ברחוב יבנה. משה שמשי התפרנס מיד לאחר הגעתו לתל-אביב מעבודתו בחנות מכולת שניהל ברחוב מונטיפיורי 29.
זמן קצר אחר-כך רכשו מגרש בפינת הרחובות מונטיפיורי והרכבת. שמו של רחוב הרכבת שונה ממש באותם ימים לרחוב בצלאל יפה. בשלב הראשון נבנה על המגרש בית בן שתי קומות, אבל כבר ב-1933 נוספה לבניין קומתו השלישית. חלוקת התפקידים בין בני הזוג הייתה ברורה – משה עבד במכולת ואילו חיה הייתה ממונה על ענייני הבניה. היא זו שחתומה על המסמכים, והיא זו שהזמינה את האדריכל דב הרשקוביץ כדי שיתכנן עבורם בית בסגנון הבינלאומי.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב מונטיפיורי, בתל-אביב, ובהם גם בית שמשי.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב מונטיפיורי, בתל-אביב, ובהם גם בית שמשי.
בסמוך לכיכר הקטנה שלשפתה הוקם ‘בית שמשי’, כבר עמדו באותה עת מספר מבנים רבי הוד: ‘בית הפגודה‘, ‘בית שפרן‘ ולצדו ‘בית רומנוב‘. בשנת 1934 הכיכר קיבלה את שמו של מלך בלגיה, אלברט. עם המעבר מרחוב יבנה לבית ברחוב מונטיפיורי, משה שמשי העביר גם את המכולת שלו מכתובתה הקודמת לקומת הקרקע בבית החדש. היה זה בית דירות שהתגוררו בו בעיקר עולים חדשים, בני המעמד הבינוני. בין היתר גרו כאן המשפחות גוטסמן, בילצקי, קריגמן, סטאמבלר ולבקוביץ. מרינה לבקוביץ ניהלה בדירתה “סלון למחוכים” עד שהעבירה אותו לרחוב אלנבי בתחילת שנות ה-40. משפחת שמשי התגוררה בדירה בקומה העליונה ובדירה שכנה גרו יוסף ובתיה אורבוך, הוריה הקשישים של חיה שמשי. בשנת 1939 המכולת של משה עוברת לרשותם של אברהם ומשה רייך, אבל שני אלו מתקשים לשרוד את התקופה הכלכלית הקשה שעוברת על הארץ וכעבור שנה שוכר את המכולת אדם בשם שמחה פיחוטקה.
שנות ה-40 לא האירו פנים לגברת חיה שמשי. מכה רדפה מכה. בנובמבר 1941 נפטר אביה. חצי שנה מאוחר יותר היא נקלעה לסכסוך לא נעים בנוגע למקלט, עם ד”ר כנפי שהחזיק בבניין מכון לקרני רנטגן. ב-1943 בתה אסתר התגרשה מבעלה שלמה הוטינסקי. באותה תקופה גירושין גררו השלכות קשות על חיי נשים. את המהלומה הקשה ביותר ספגה חיה ביולי 1946. בנה צבי, איש ‘ההגנה’, שהה במסגרת עבודתו במלון ‘המלך דוד’ בירושלים. הוא נספה בפיצוץ שנגרם על-ידי הטרוריסטים של האצ”ל. ואם לא די בכך, משה שמשי (יליד 1878) שלא עמד כניראה בצער שנגרם לו בעקבות מותו של בנו, נפטר במארס 1947. באותה שנה התאגדו מספר דיירים והתלוננו באמצעות משרד עורכי דין, על כוונתה של חיה להרחיב את שטחי המסחר במבנה. אחד המתלוננים, אלכסנדר גוטסמן, נפטר ב-1948.
על מצבה העגום של חיה שמשי ניתן ללמוד ממכתב בקשה לפתיחת עסק, שהיא שולחת לעיריה זמן מה מאוחר יותר:
העסק הוא מזנון מחלבה עם רשות מכירת גזוז וגלידה. יורשה לי להוסיף כי מצבי בכל רע. בניתי חנויות בתקווה להשכירן אולם לרגל שעת החירום עומדים העסקים בלתי מושכרים. אין לי מקור פרנסה – כידוע לכבודו, נתאלמנתי מבעלי ועליי לתמוך בשתיים ממשפחות ילדיי, אשר אחת גרושה, והשניה אלמנת בני המנוח עם יתומים. מהשכרת הדירות בביתי אין לי לשלם אף את הריבית לבנק. הואילו בטובכם להתחשב במצבי הקשה ללא נשוא, פשוטו כמשמעו.
חנות נוספת היא מבקשת לפתוח עבור בנה יהודה (1979-1910): “בזה אני מבקשת להוציא רישיון לחנות פירות, ירקות ושימורים, בביתי אשר ברחוב מונטיפיורי 48. החנות מיועדת לבני מר יהודה שמשי אשר לצערי הינו מחוסר פרנסה ובעל משפחה של ארבע נפשות, ונוסף על כך הוא גם אפוטרופוס של שני ילדי בני המנוח צבי שמשי ז”ל, ואשר הוא נחשב להם לאב.”
בסוף שנות ה-40 הייתה זאת כבר מלחמת-הכל בגברת שמשי. רעיה גוטסמן, אלמנתו של אלכסנדר, המשיכה במאבק הישן, עורכי דין תקפו אותה, פקידי העיריה מצאו פגמים ברישיונות שהוצאו לבתי העסק, ומנחם רב-הון, הבעלים של מכבסה בשם ‘לגברת’, נכנס עמה למאבק משפטי. לבסוף, בתיווך מזכיר העירייה, שהתחשב בנסיבות החיים שלה, נפתרו מרבית הסכסוכים.
חיה שמשי, בסיועו של בנה יהודה, המשיכה לנהל את ענייני הבית ולהילחם עבור בני משפחתה עד יומה האחרון. היא הלכה לעולמה בשנת 1964, בגיל 80. יורשיה של חיה החזיקו בבעלות על הבית עד שנת 1981, אז הוא נמכר להרי וליעקב טרוסט, יהודים אמידים המתגוררים באירופה, שאף רכשו נכסים נוספים באזור.
סיפור שיפוצו של הבניין יוצא דופן, בהתחשב במיקומו ובכללים הנוקשים החלים על מבנים לשימור בתל-אביב. האדריכל רם כרמי הצליח לשכנע את מקבלי ההחלטות בעיר שניתן לשמר את חזית הבית בלבד. התוצאה היא בניין משרדים מודרני עם חזית הנאמנה למקור רק בצורתה. על החזית נחקק תבליט של עץ השקמה, לכבוד העץ הנטוע במרכזה של כיכר אלברט. כך כתב כרמי עצמו על ‘בית שמשי’, כפי שמצוטט בפורטל הישראלי לאדריכלות ארכיג’וב:
כאשר ראיתי את בניין המגורים, לא חשבתי שיש בו דבר ראוי בכלל לשימור. אבל הגב’ ניצה סמוק (מהמחלקה לשימור בניינים) דחתה אפשרות להרסו. זהו בניין שהחליף את יעודו והתרוקן מהשימושיות הפונקציונאלית שבנתה אותו ונשאר כעדות לרוח המודרנית החלוצית, שהולכת ונמוגה בחולות הזהובים של תל-אביב. לשם כך לא היה צורך להרוס את הבניין מייסודו וגם לא לשפצו, אלא לקבוע היררכיה חדשה. את החזית החיצונית שלו הותרנו כפי שהייתה במקור.
