ּבֵּית-סֵפֶר תֵּל נוֹרְדָּאו
בית-ספר תל נורדוי (תל נורדאו).
בית–הספר ממוקם בין הרחובות פרישמן ומנדלי מוכר ספרים, מצפונו ומדרומו, וכן בין הרחובות דב הוז וסירקין, ממזרח וממערב. הוא נבנה בשתי פעימות – הראשונה בשנת 1925, והשניה בשנת 1934. תחילה הוקם המבנה המערבי בסגנון אקלקטי, בתכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ. תשע שנים מאוחר יותר נבנה המבנה השני, בתקופה בה האוכלוסיה של תל-אביב גדלה בקצב חסר תקדים ובעקבות כך נוצר הצורך החיוני בכיתות לימוד נוספות. את הבניין השני תכנן יעקב שיפמן בסגנון הבינלאומי. דורות של תלמידים כינו אותו, גם כעבור עשרות שנים: ‘הבניין החדש’.
כשהוקם בית-הספר על אדמת ‘כרם מטרי’ היא שכונת ‘תל-נורדוי’, היה זה קצה קצהו הצפוני של העיר, והשכונה החדשה הייתה מוקפת שדות מעובדים וגבעות חול. ברל כצנלסון שראה בחזונו כיצד העיר מתרחבת צפונה, עודד את המתיישבים לצאת אל מעבר לשכונות המוכרות. בנאום שנשא בשנת 1925 במועצת ההסתדרות, אמר: “מה ערכה האמיתי של טענת הריחוק? עוד יש בינינו זוכרים, כי לפני שנה ושנתיים הייתה אדמת מטרי רחוקה מן הישוב, ואנשים מיושבים לא נטו ללכת לשם. ותשאלו עכשיו על מחירי המגרשים והדירות באותה מטרי תל-נורדוי של היום…”
העיתונאי והסופר שבתי טבת מיטיב לתאר את האזור בו עמד בית-הספר בספרו ‘יומנים מאתמול’: “מרחוק לא נבדל הים הכחול והגדול מים החול הצהוב והגדול אלא בצבעו בלבד. הבתים הבודדים עגנו בגבעות החול הזכות כאוניות ממש. תל-אביב היתה צעירה בימים ההם והקיץ בעוז שמשו עשה אותה צעירה עוד יותר. רחוב אליעזר בן-יהודה הבנוי והסלול הביא את הולכיו לים החול הלוהט שגפנים שטוחות-קנה נראו עליו כצל עננים. כך נכנסנו לרחוב פרישמן. אמא משכה בידי והתקדמה בצעדים מהירים, על גבי שביל-הקרשים שהוליך מרחוב אליעזר בן-יהודה אל אוניות-הבתים העוגנות במפוזר ובמרוחק בחול.”
המשוררת תרצה אתר למדה בבית-הספר ‘תל נורדוי’, סטף ורטהיימר למד כאן, וכך גם הסופר יגאל מוסינזון, וגם אורי זוהר. הסופר משה שמיר ואחיו הצעיר אליק – עליו נכתב “אליק נולד מן הים” – למדו במוסד, בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30. על תמר היפה מספרי חסמב”ה כתב מוסינזון שהיא למדה בבית הספר תל-נורדאו. הסופר ס.יזהר הספיק ללמוד בבית הספר במהלך שנת לימודים אחת בלבד, לפני שעבר עם הוריו לגור ברחובות. הוא מתאר בספרו ‘מקדמות’ כיצד ציפו הילדים לבנייתו של בית הספר: “בית-הספר תל-נורדוי, ממש מול הבית. ולא ידוע אם יבנו אותו על ראש גבעת החול הגבוהה או קודם יפנו את הגבעה במריצות מריצות ועוד גבעה אחת תימחק.”
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב סירקין. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית-הספר תל-נורדאו.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב סירקין. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית-הספר תל-נורדאו.
על שלט שהציבה עיריית תל-אביב ליד בית-הספר רשום: “כאן, בבית-הספר תל-נורדאו, פעל והתאמן בשנים תש”ב – תש”ח (1942 – 1948) גדוד הלוחמות של ההגנה, צבא המדינה שבדרך, שלימים נקרא ח”ן, חיל הנשים של צה”ל.”
וראוי לסיים בציטוט המשקף את רוחה של העיר, מתוך אתר האינטרנט של בית-הספר: “רבים נוהגים לנגח את מקס נורדאו בשל התרחקותו מהיהדות האורתודוקסית, בשל תפיסת עולמו המקדימה את הלאום היהודי לדת היהודית ואפילו בשל נישואיו לאשה לא יהודיה. ואולי דווקא בשל כל אלה, מגלם מקס נורדאו את אותה רוח חמקמקה שאנו נוהגים לכנותה “רוח התרבות העברית”. זו תרבות של דיאלוג, של ארונות ספרים מלאים ושל עגלות עמוסות עושר לשוני, ספרותי, פילוסופי, מוסרי והיסטורי. זו רוח של הבנת הזר וקבלת השונה, רוח של פלורליזם וחדשנות.”
תלמידים ותיקים מספרים
מרגלית פרידמן-ליכטבלאו: אני בוגרת מחזור ל”ו בתל נורדאו. המחנכת מכיתה א-ד הייתה כרמלה שחר, האחת ויחידה. הייתה מורה חדשה עם הרבה מרץ, חכמה, והכי חשוב – עם סבלנות רבה ואינטואיציה כיצד ליצור קשר עם ילדים. היינו המחזור האחרון ללימודי המשמרת שנייה. זוכרת באהבה את המסדרים בבוקר של המורה בני קונפורטי, עם המפוחית והשריקות. שעורי החקלאות בגינת הירק, את המורה למוזיקה והמקהלה הלבנה שבה לקחתי חלק וגם את תזמורת בית-הספר. היה לנו כבוד לבית הספר ולמורים. אין ספק, שחלק לא קטן ממי שאני היום, קשור לערכים שספגתי שם. גאה להיות בוגרת תל נורדאו.
אירית רוזנבלום: הייתה בבית-הספר משמרת אחה”צ בגלל חוסר מקום בכיתות. למדתי כיתות א’-ח’, בין היתר עם מי שהוא כיום אדריכל אילן פיבקו. היינו מתאספים לבילוי בסופי שבוע ב’ספסלים’ – אותה גינה קטנה עם ספסלים מזרחית לבית הספר.
אילן גיא: אבא שלי שלמה למד בתל נורדאו. בין חבריו בבית-הספר ובשומר הצעיר היו הסופרים משה שמיר ויגאל מוסינזון.
אורי גוטמן: למדתי בבית-הספר תל נורדאו משנת 1942. חוץ ממעונות עובדים לא היו בניינים באזור. הלכתי מרחוב חובבי ציון ולאחר מכן מרחוב דב הוז פינת לסינג (היום נתן החכם), דרך מגרשים ריקים לבית-הספר. המנהל היה חיים פלר והמחנכת הייתה רחל כהן. חיים פלר כתב גם את ספר הלימוד לכיתות א-ב.
רחל קדרון: אמי עלתה עם משפחתה משבדיה ב-1935 ולמדה בתל נורדאו. המלחין דניאל סמבורסקי לימד שם מוסיקה והמשורר שאול טשרניחובסקי שימש כרופא.
לילי בהיר: אחי הגדול למד שם משנת 1936, מכיתה א עד כיתה ח, ולצערי נהרג במלחמת העצמאות. אחי הצעיר למד שם בשנת 1956 כיתות ז-ח. על לוח הזיכרון בבית-הספר מופיע שמו של אחי דב ברמן שנפל על כיבוש עין כרם במלחמת העצמאות.
דני שטרן: למדתי בבית הספר משנת 1960 ועד 1968. חייבים לציין את המקהלה הלבנה בראשות מורה המוסיקה הדגול אליעזר חסון. וכן את הספורטאים -מיקי ברקוביץ, תנחום כהן מינץ ז”ל, ירון עוז ואורי סלימאן. תקופה בלתי נשכחת.
נורה פנחסי: למדתי שם 1954-1946. בית-ספר נהדר. היינו הולכים ברגל. החיים היו הרבה יותר פשוטים וטובים. המורה לאנגלית אהרוני. דוליג׳נסקי הייתה המחנכת בכיתה ח׳ וקונפורטי המורה להתעמלות שכל הבנות היו חולות עליו, פלר המנהל, ואלוני הסגן. מאוד פחדנו משניהם. אני זוכרת את פלר עומד ומסתכל עלינו כאשר עלינו במדרגות.
אסתי פלג: בעלי למד בבית-הספר תל נורדאו, והמחנכת שלו הייתה רחל אבנרי, רעייתו של אורי אבנרי, זיכרונם לברכה.
עדנה סתיו: ההורים שלי, חיה כהן ושלמה שמואלביץ, סיימו לימודיהם בתל נורדאו, בשנת 1938.
אלי זמודיאק: אני זכיתי לסיים מחזור ל”ז 1963. למדתי בכיתות א-ב במשמרת שניה. מנהל ביה”ס היה אלוני. מנהלת אחה”צ היתה גב’ כהן. חלק מהמורים: בתיה כספי, אליעזר חסון, אהרוני, סירוטה, בני קונפורטי, תמר דוליז’נסקי, האחות פנינה.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
יַלְדַּת מַנְדָּט / מאת נורית גוברין
בספרה של פרופ’ נורית גוברין, מתואר הווי בית-הספר תל-נורדאו לאורך שנות ה-40, בשפה עשירה ומדוייקת. הספר מהווה תיעוד היסטורי וספרותי יוצא דופן של המוסד החינוכי. ‘ילדת מנדט – זכרונות מדור לדור’ יצא לאור בהוצאת ‘חדרים’, בשנת 2024. להלן ציטוטים נבחרים מתוך הפרק ‘בבית הספר’:
“היה זה בית ספר מעורב שבו למדו בנות ובנים יחד, ברוח התרבות העברית החילונית. הפתיחּות של בית הספר באה לידי ביטוי גם בכך שאִפשרו לנציגי תנועות הנוער להיכנס בהפסקות לחצר בית הספר ו”לגייס” חניכים לתנועתם… למורה פנו בתואר “המורה” ולא בשם משפחתה, וודאי שלא בשמה הפרטי. לימים נודע לי ש”בבית חינוך” הפועלִי וכן ב”תיכון חדש” קראו למורים בשמם הפרטי, וזו הייתה מהפכה של ממש בשבילי. היה צריך להתיישב בשקט, מבלי להזיז שולחנות וכיסאות. הקפידו על נימוסים ועל משמעת, לפחות בכיתות… בשנים הראשונות, שנות מלחמת העולם השנייה, היה קיצוב בנייר, שהורגש גם בבתי הספר. קיבלנו חצי מחברת שבה שורות רחבות, כדי להתרגל לכתוב בהן בכתב יפה וברור ככל האפשר – קליגרפיה של ממש. הִקפידו על חיסכון בנייר ועל ניצול מרבי של הדף: לכתוב ללא שוליים, על אף שהשוליים היו מסומנים על דפי הנייר…כצפוי, היו מורים אהובים ושנואים, שיעורים אהובים ושנואים. המחנכת הראשונה שלי הייתה חנה ריסקין. היא הגיעה אלינו היישר מהסמינר למורות, צעירה, יפה ומאירת פנים. כולנו אהבנו אותה והערצנו אותה בכל מאודנו. שמחנו שעלתה עימנו מכיתה לכיתה וליוותה אותנו עד כיתה ה’, ובכינו מרה כאשר עזבה אותנו ומחנך חדש הגיע…. “שעת חברה” הייתה השעה האחרונה בכל יום שישי – שעה אהובה במיוחד, מחוץ לתוכנית הלימודים הממוסדת. השיעור נפתח בתרומות לקרן הקיימת, בלוויית שירים שהיללו אותה, עודדו לתרום “לטובת העם” ו”לגאולת הארץ” והסבירו מטרות אלה… בכיתות הגבוהות החלו ללמד אותנו מורות ומורים מקצועיים: לחשבון, לאנגלית, לזמרה, לציור, למלאכת יד, להתעמלות. כמה מהם נשמטו מזיכרוני, לרבות שמותיהם הפרטיים. מקצתם נאלצו לשמש מורים בבתי ספר אחרים כדי להשלים פרנסה. לא פעם היה פער בין המורים הוותיקים, חניכי בתי הספר של “תרבות” במזרח אירופה, לבין “דור הצברים”. הוותיקים היו משכילים אמיתיים, רחבי אופקים, מקצתם עוד חניכי ה”חדר” המסורתי, יודעי הלשון העברית על בוריה וקנאים לה, שראו בתפקידם שליחּות. אבל בדרך כלל, לצערם, לא הצליחו למצוא מסילות לליבם של התלמידים הצעירים, שעולמם היה רחוק משלהם, ולא תמיד הצליחו להעביר להם את התפעלותם מן הסופרים והספרּות… הקלמרים היו מעץ, מלבניים, בעלי מכסה שנפתח ונסגר בתוך חריצים בצידי הקופסה. בתוכם היו עפרונות מחודדים, מחק ומחדד. הצבעים היו בקופסה נפרדת. לכל אחד היה ילקוט מעור בעל רצועות, אבזמים וידית. המליצו לשאת אותו על הכתפיים, כי זה בריא יותר, אבל מרביתנו החזקנו אותו ביד. לא קנו ילקוט חדש עד שהישן התבלה ונקרע ולא היה אפשר עוד להשתמש בו. בכל יום היו לוקחים את כל הספרים הביתה ומחזירים אותם לבית הספר לפי מערכת השעות. לכל תלמיד הייתה מחברת “יומן”, שבה היו רושמים את שיעורי הבית והערות שונות. הורים שרצו לבדוק אם ילדם מילא את חובותיו יכלו לעיין ביומן לשם כך. בכל יום היו נותנים שיעורי בית, בדרך כלל מטלות נכבדות שחייבו עבודה של כמה שעות בבית. לא חסו על הילדים ולא הקלו עליהם – אדרבא, הכבידו.”
כתה בבית-ספר תל-נורדאו, באמצע שנות ה-30. הצילום באדיבות ציפי חצקלביץ’.
כתה בבית-ספר תל-נורדאו, באמצע שנות ה-30. הצילום באדיבות ציפי חצקלביץ’.