בית וייסר
בית וייסר – רחוב לילינבלום 13.
מרדכי וייסר שהקים ביחד עם אשתו חנה את הבית ברחוב לילינבלום מספר 13, היה איש רב פעלים, ולמרות שנפטר ממחלה, בגיל צעיר יחסית, הספיק להותיר את חותמו. את קולנוע (ראינוע) ‘עדן’ – אולי גולת הכותרת של פעילותו – הקים עם שותפו משה אברבנאל, בקצה הרחוב, במרחק של 200 מטר מביתו. כבר בשנת 1913, כשהעיר כולה מנתה פחות מ-2,000 תושבים, הם החלו להקרין סרטים. מחיר כרטיס כניסה לסרט היה רבע בישליק תורכי. רבים התנגדו לפתיחת אולמות שעשועים ופיקפקו בצורך להקים מפעלי תרבות, המתאימים לערים גדולות יותר. על חוסר האמונה של אותם ספקנים כתב ש”י עגנון בספרו ‘תמול שלשום’: “תל-אביב היתה לתל-אביב בכח החיים של חי החיים, בהיפוך גמור ממה שביקשו מייסדי תל-אביב לעשות את תל-אביב, שאילו באמת סבורים היו לעשות את תל-אביב כמות שהיא עכשיו, למה עשו לה רחובות צרים שאינם ראויים לעיר.”
בסרטון זה מצולמים ארבעה בתים היסטוריים הניצבים זה לצד זה ברחוב לילינבלום, בתל-אביב: מלון אלקונין, בית איזרסקי, בית וייסר ובית רודנר.
בסרטון זה מצולמים ארבעה בתים היסטוריים הניצבים זה לצד זה ברחוב לילינבלום, בתל-אביב: מלון אלקונין, בית איזרסקי, בית וייסר ובית רודנר.
חנה ומרדכי וייסר נמנים על האבות המייסדים של ‘אחוזת בית‘. רחוב חנה ומרדכי וייסר הקרוי על שמם מחבר את קצהו הצפוני של רחוב הרצל, במקום בו שכנה ‘גימנסיה הרצליה’, עם רחוב קלישר. אמנם בני הזוג וייסר הגרילו את המגרש השכן ובנו עליו בית, אבל מהר מאד מכרו אותו והתמקמו במקום בו עומד ‘בית וייסר’ עד היום. הבית בן שתי קומות, נבנה בסגנון אקלקטי, ככל הנראה בתכנונו של הקבלן שמואל וילסון.
כאשר כל תושבי העיר הוגלו ממנה על-ידי התורכים בשנת 1917, גם בני משפחת וייסר, ההורים וילדיהם: בתיה, שושנה, משה, ציונה ונעמי, התגלגלו ממקום למקום, ובין היתר מפתח-תקווה לטבריה. עד ששבו לתל-אביב, מרדכי כבר נפטר, והוא בן 42 בלבד. לכל הפחות נחסכה ממנו ההתמודדות עם מותה הטרגי של בתו הקטנה נעמי, שהלכה לעולמה בגיל 13, בשנת 1925. חנה (1965-1884) ובנה משה המשיכו בעסקי הסרטים אבל כדי לפרנס עצמם התבססו בעיקר על שכר דירה אותו גבו מדיירים שהתגוררו בקומה השניה של הבית.
בתיה, הבכורה לילדי וייסר, נולדה בשנת 1902 ובגיל שנתיים עלתה עם הוריה חנה ומרדכי לארץ. היא גרה בבית בלילינבלום, מרגע שנבנה ועד הגירוש מתל-אביב, ולאחר מכן לתקופה קצרה נוספת, עד שנישאה ליחיאל שלימוביץ.”
בתיה וייסר-שלימוביץ ויחיאל שלימוביץ’ בשנת 1920. הצילום: באדיבות בנם, מר מרדכי שלימוביץ’.
בתיה וייסר-שלימוביץ ויחיאל שלימוביץ’ בשנת 1920. הצילום: באדיבות בנם, מר מרדכי שלימוביץ’.
לאחר פרעות תרפ”א ובעקבות העימותים עם תושבי יפו הערבים, אישרו שלטונות המנדט הבריטי להקים תחנת משטרה ראשונה באחריות הישוב היהודי. התחנה מוקמה בבית וייסר, ומשם פעלו השוטרים היהודים עד שנת 1933 כאשר נפתחה תחנה גדולה יותר ברחוב השחר. מפקד המשטרה היה חיים אלפרין שפרש בשנת 1927 במחאה על-כך שהבריטים סיפחו את תחנת תל-אביב למשטרת המנדט, כשנראה היה להם שעצמאותה של זו, גדולה מדי.
בהמשך גם בית-משפט עברי התמקם במבנה, ואחר-כך גרו בו דיירים שונים בדמי שכירות, כשהבולט בין דיירים אלו היה זאב ז’בוטינסקי. ככל שחלפו השנים ‘בית וייסר’ ירד מגדולתו והפך לבית נשכח ברחוב לילינבלום שזוהה בעיקר עם חלפני כספים. בשנות ה-50 פעל במקום בית דפוס ומשה וייסר, בנם של חנה ומרדכי, התעמת עם השוכרים. הוא כותב לעירייה: ” בחצר ביתי הועמד צריף על-ידי בעלי הדפוס. הצריף משמש כמחסן וכמקום להתכת מתכת, ועלול לגרום לשרפת הבנין כולו. אני מבקש לאחוז באמצעים הדרושים ולגרום שהצריף יוסר מהמקום מיד.”
במבנה ההיסטורי יושב כיום ‘המרכז לקבלה’, שלפי הרשום באתר האינטרנט שלהם, זו פעילותו: “המטרה התכליתית של המרכז לקבלה היא להעניק את הכלים שחכמת הקבלה מציעה לכל אדם, וזאת על מנת לעזור לשפר את חייהם של בני אדם, ולהסיר את הכאוס מהעולם הזה.” נו, שיהיה.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
בית וייסר בשנת 1913. צלם: אברהם סוסקין.
בית וייסר בשנת 1913. צלם: אברהם סוסקין.
